"אמא אמרה שאסור" - הבימה

דרמה על בנות ואימהות. סיפור של ארבעה דורות נשים במשפחה אחת. אף שהמחזה עוסק בתקופה שבין 1920 ל-1980 , ניתן עד היום להזדהות עם מערכות היחסים שבין אם לביתה שהיא בסיסית ומרכזית בחיי כל אישה. ההתלבטויות דומות לאלה של היום . ולגן קל להזדהות עם דבריה של דוריס בהצגה: " את עושה מה שאת מאמינה הוא הכי טוב בשביל הבת שלך, את יודעת רוזי, ואז את מגלה שזה לא מה שהיא רוצה או צריכה."

הסיטואציות מובאות בסדר לא כרונולוגי. דוריס, המבוגרת מבין הארבע, מוותרת על קריירת הוראה מבטיחה למען נישואים.  רק עם מות בעלה מתברר כמה הייתה מתוסכלת ולא מרוצה. בתה, מרגרט, גדלה במנצ'סטר במהלך מלחמת העולם השנייה, מתחתנת עם טייס, בניגוד לרצון אמה, והופכת לכתבנית. בתה, ג'קי, נכנסת להריון מגבר נשוי במהלך לימודי האמנות שלה.  ג'קי הצעירה מנסה לגדל את רוזי התינוקת, אך אינה מצליחה להתמודד. אמה, מרגרט, לוקחת את התינוקת ומגדלת אותה כבתה.  ג'קי ממשיכה בלימודיה והופכת לסוחרת אמנות מצליחה. בגיל 16 מגלה רוזי כי ג'קי, שחשבה אותה לאחותה, היא למעשה אמה ומרגרט שחשבה אותה לאמה, היא בעצם סבתה... המחזה מתבונן בתוצאות הסוד הזה ובהתייחסות של כל אחת מהנשים אליו.

בהצגה אין הרבה רגעי שמחה ואהבה. החיים נראים קשים ומסובכים בכל דור ודור. כל אחת והתיסכולים שלה. במערכת היחסים שלהן אין הרבה מגע תרתי משמע. יש גם התנתקות לתקופות ארוכות וגם במפגש נזהרים ממגע גופני.

המחזה עוסק בהריון בגיל עשרה, העדפות קרייריסטיות ואימהות יחידנית וכיצד כל דור משתחרר מהמסורות והתרבויות של הדור שקדם לו.

יש מצבים, שלמרות שבת מבטיחה לעצמה שלא לנהוג כמו אמה, לא פעם היא נופלת בדיוק לאותו בור. שהרי האם היא מודל התפקיד הנשי הראשון והמשמעותי ביותר, כפי שציינה רופאת הנשים ד"ר כריסטיאן נורתרפ. כלומר, לאם יש פסיכולוגיה מיוחדת המועברת לבתה.

המחזה זכה בפרסים רבים, הוא נלמד בבתי ספר, תורגם ל-22 שפות ומחזיק בשיא של המחזה המוצג ביותר שנכתב ע"י אשה.

משתתפות: טטיאנה קנליס אולייר, מאיה מעוז, נלי תגר, גאיה שליטא כץ

מאת שרלוט קיטליתרגום: ירון פריד

בימוי:  אתי רזניק

עיצוב תפאורה: שני טור

עיצוב תלבושות: אביה בש

מוזיקה: רועי ירקוני

עיצוב תאורה: מאיר אלון

וידיאו:  אריק אביגדור

צילומים ז'ראר אלון.