“דידו ואניאס” - האופרה הישראלית

 מאת: חנה דרורי קשי

Dido& Aeneas B-Yossi Zwecker

זו אחת האופרות החשובות והאהובות ברפרטואר המערבי, יצירה קצרה אך בעלת השפעה עצומה על התפתחות האופרה האנגלית. היא הועלתה לראשונה במאה ה-17.

ההפקה הנוכחית של “דידו ואניאס” ב־האופרה הישראלית פותחת את עונת ה־40 של הבית, באדיבות הבמאי והמעצב הבריטי־איטלקי סטפנו פודה, שבחר לשלב סגנונות “בארוק” ו“גותי” בעיצוב הבמה והתלבושות.

התזמורת היא קולקטיב הבארוק הישראלי בארוקדה, והמקהלה היא מקהלת האופרה הישראלית. משך המופע כ-שעה ורבע, נדיר מאד באופרות וזה פותח את האפשרות לקהל חדש שפחד מאופרות.

 

Dido& Aeneas B-Yossi Zwecker

תוכן העלילה

האופרה מבוססת על סיפור אהבתם הטרגית של דידו, מלכת קרתגו, ואיניאס, נסיך טרואה שנמלט מארצו החרבה בדרכו לייסד את רומא.

מערכה 1

איניאס מגיע לקרתגו לאחר הבריחה מטרויה. דידו, המלכה האלמנה, מתאהבת בו גם תודות למקהלה וחברותיה שמשכנעות אותה לאפשר לעצמה לאהוב. איניאס מציע נישואין, ודידו מסכימה.

מערכה 2

מכשפה רעה ותלמידותיה זוממות להרוס את קרתגו. המכשפה שולחת רוח בדמות שליח ממושגי האלים, שמורה לאיניאס לעזוב מיד את דידו ולצאת לייסד את האימפריה העתידית.
איניאס נקרא לפעול מתוך תחושת שליחות – אך הלב שלו קרוע.

מערכה 3

הספינות מוכנות ליציאה. דידו מבינה שאיניאס עוזב ומרגישה נטושה ובוגדת. איניאס מציע לבטל את הפלגתו ולהישאר איתה בכל זאת, אך דידו דוחה אותו לאחר שהאמון נשבר.
האופרה מסתיימת במנגינה מהיפות בתולדות האופרה – “Dido’s Lament” – השיר המפורסם "When I am laid in earth" – רגע של השלמה, כאב ויופי טרגי. דידו מתה משברון לב.

 

Dido& Aeneas B-Yossi Zwecker

האופרה נחשבת ליצירת מופת

• מוזיקה שמשרתת את הדרמה בצורה מושלמת – פרסל משתמש ברצ'יטטיבים, אריות ומקהלות קצרות שמקדמות עלילה בלי עיכובים.
• כתיבה ווקאלית מרגשת ומדויקת – הפשטות החודרת ללב של פרסל הופכת את האופרה לנגישה גם למי שאינו חובב אופרה קלאסי.
• “Dido’s Lament” נחשב לאחד הקטעים העצובים–מרגשים שנכתבו אי פעם.
• אופרה קצרה – מתאימה גם לקהל שרוצה לטעום אופרה אך פוחד מאופרות ארוכות.
• מקום מרכזי בהתפתחות האופרה האנגלית – כמעט אין אופרה משמעותית באנגלית ולכן היצירה בולטת עוד יותר.

זוהי יצירה קצרה, אך בעלת עומק דרמטי עצום – ואת האיכות הזו ההפקה הנוכחית מצליחה לתפוס כמעט בשלמות.

הפקה ובימוי: ההפקה, של צמד הבמאים/כוריאוגרפים סטפנו פודה, במאי ומעצב , וג'יאני צ'יי פאולו, במאי שותף, מתאפיינת בפן ויזואלי חזק, שכולל שילוב של אקרובטים ורקדנים על הבמה, בעיצוב מעניין ששם דגש רב על האמצעים החזותיים והכוריאוגרפיה, הייתה בעלת נוכחות מרשימה.

הביצוע המוזיקלי והסולנים:

• דידו (Dido):  - המצו-סופרן ענת צ'רני העניקה "ביצוע יוצא מן הכלל ומרגש" בתפקיד דידו, שהגיע לשיאו ב"ארית הפרידה הטרגית הנצחית" שלה ("Dido's Lament" - "When I am laid in earth").
• אניאס (Aeneas): הבריטון עודד רייך קולו סייע להבין מדוע דידו התאהבה בו.
• בלינדה (Belinda): הסופרן דניאלה סקורקה , סופרן בעלת קול רענן.
• המכשפות: צוות המכשפות, שגולם על ידי טלי קצף וניצן אלון, נשמעו מפחיד ושטני ובעלות צחוק מרוש.
• התזמורת והמקהלה: תזמורת הבארוק הישראלית, "ברּוֹקָדה, - סגנון אותנטי. מקהלת האופרה הישראלית שימשה כמעין "שחקן מרכזי" נוסף, כשהיא מביעה בעוצמה וברגישות את הדרמה והרגשות של העלילה.

סיכום

הפקת “דידו ואניאס” באופרה הישראלית היא שילוב של מוזיקליות חדה, בימוי אינטימי ומרכז כובד רגשי המושקע כולו בדמותה של דידו. זהו ערב אופרה קצר, מרוכז ויפהפה, המעניק פרשנות מודרנית ורגישה ליצירה בת יותר מ־300 שנה – ומוכיח עד כמה פרסל רלוונטי גם היום.

עוד פרטים באתר האופרה:

https://www.israel-opera.co.il/show/%D7%93%D7%99%D7%93%D7%95-%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%A1/

 

מראה מעל הגשר - התיאטרון העברי

 מאת: דבורה נמיר

חשקים חסרי סיכוי ומוסר עקום בתוך משפחה סופם להרוס אותה

מראה מעל הגשר התאטרון העברי  -צילום יוסי צבקר

המחזה, "מראה מעל הגשר" של המחזאי האמריקני, ארתור מילר, שהוצג לראשונה ב - 1955 בניו יורק, זכה להצלחה מידית, בשקפו קשיי חיים של מהגרים איטלקיים המייצגים פטריארכליות משפחתית מועברת מארץ מולדת.

 מילר מגולל טרגדיה ידועה מראש כאשר ראש המשפחה, אדי קרבונה, סוור בנמל ניו יורק - כי אין לו השכלה ליותר מזה - מתאהב באחייניתו המתבגרת, הגדלה בביתם מבלי שייתן לעצמו דין וחשבון מה קורה לו ומה הוא עתיד להרוס בגלל חשקיו לנערה.

זעמו יוצא מכלל שליטה כאשר שני בני דודים, מהגרים איטלקיים בלתי חוקיים, שוהים ארעית בביתו, "עד שיסתדרו" ואחד מהם מתאהב בנערה. תחת הטיקט של "טוהר המשפחה", הוא מכלה זעמו בצעיר, מנסה להצמית את הנערה לבית, מבלי שיודה בפני עצמו שהוא חושק בה ולעזאזל הרס המשפחה.

בחשק האובססיבי שלו בה, הוא מתעלם מסבל אשתו שרואה הכול, מעצותיו של עורך דין איטלקי המייצג מהגרים איטלקיים, מהנערה שכבר גדלה להיות אמריקנית, עם יכולת היטמעות גדולה משלו בארץ חדשה. וכך, במכלול מעשיו, הוא ממיט על משפחתו טרגדיה גדולה, ידועה מראש.

מראה מעל הגשר התאטרון העברי  -צילום יוסי צבקר 

זהו  סיפור על דור ראשון להגירה לארצות הברית, שהסדר הפטריארכלי בו נסדק לא רק בגלל קשיי קליטה, אלא בעיקר בחוסר הבנה בחיים משפחתיים אחרים בארץ החדשה. חסר השלמה תוקפני בפיחות פטריארכלי, הוא מרבץ רעיל להיווצרות טרגדיה אמינה, ידועה מראש.

את המחזה התקף הזה, שתורגם בנהירות ידידותית לאוזן,  בידי דן אלמגור, מביים באינטנסיביות נתן דטנר, שגם משחק בו את אדי קרבונה, ראש המשפחה. זהו לא רק תפקיד עם בשר, כפי שנהוג לכנות תפקידים עסיסיים, דרמטיים כאלה: דטנר, עם הנוכחות הגדולה שלו על הבמה, בפרשנותו המשחקית, משכנע מיידית כדמות של אב זועם, פטריארכלי, המנסה לבצר את מעמדו המשפחתי הנסדק בארץ חדשה, ובה בעת – מאגף את האחיינית שלו לעצמו מפני מהגרים איטלקיים, בני משפחה, שאחד מהם מחזר אחריה עד להתאהבותה בו. היא האוצר הסקסי הנסתר שלו, הפרי האסור שהוא חומד לעצמו, בהתעלמות או בחוסר הבחנה לנוכח הסבל השקט של אשתו, במשחק אמין של נילי צרויה  כאישה כנועה, דוממת שרואה הכל.  אלי גורנשטיין, על תקן מספר הטרגדיה, עורך דין של מהגרים איטלקיים, משכנע בתפקידו כמגולל הסיפור על הוויית ההגירה האיטלקית בניו יורק במחצית המאה שעברה. טובים הנערה, אודיה ירון כאחיינית המנסה להתמרד נגד סדרי הבית הנוקשים ושני המהגרים האיטלקיים קרובי המשפחה, אורי זלצמן וגל פופלר, כשאחד מהם מועד לפורענות מידית מ"האב" בגלל התאהבותו בנערה שהוא חושק לעצמו.

מראה מעל הגשר התאטרון העברי  -צילום יוסי צבקר 

ככלל, זו הפקה יעילה ומוצלחת עם תפאורה פונקציונאלית של לילי בן נחשון, עם  תאורה מסבירה של אורי מורג, מלווה במוזיקה דרמטית של יהונתן פרלמן. והכי משכנע: המחזה הזה בועט גם אחרי שבעים וכמה שנים. תמיד יש מהגרים לא חוקיים שמנסים למצוא חיים יותר טובים בארץ אחרת. תמיד ייאבק הדור הראשון במקום החדש על חיים אלמנטריים טובים יותר משהיו לו בארץ מולדתו. תמיד יסבול מקשיי הגירה, כי הגירה זו טראומה, סוג של פורענות משפחתית בהתערערות הסדרים הפטריארכליים שלה, דווקא במקום שהוא הבטחה לחיים טובים יותר.

האופרה הישראלית פותחת את עונת ה־40 עם יצירת המופת "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל

 

צילום יוסי צבקר

בבימויו של סטפנו פודה ובניצוחו של גרד אמלונג

16–28 בנובמבר 2025 | בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ’יץ’) – תל אביב

האופרה הישראלית פותחת את חגיגות 40 שנות פעילותה עם הפקה חדשה ומרהיבה של האופרה "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל, בבימויו של הבמאי והמעצב הבינלאומי סטפנו פודה – מהיוצרים הבולטים בעולם האופרה העכשווי.

האופרה "דידו ואניאס" הועלתה לראשונה באופרה הישראלית עם הקמתה בשנת 1985, וכעת, ארבעים שנה לאחר מכן, היא שבה לבמה בגרסה מרגשת ועכשווית המבטאת את הדרך הארוכה שעשתה האופרה הישראלית – ממוסד צעיר להפקה בינלאומית בעלת חזון אמנותי עצמאי.

פודה, הידוע כבמאי טוטאלי האחראי גם לתפאורה, תלבושות, תאורה וכוריאוגרפיה, יצר הפקה חדשה במיוחד לציון שנת ה־40, הכוללת גם בלט בן 16 רקדנים המבוסס על קטעי מחול מאת פרסל עצמו.

על ההפקה ינצח גרד אמלונג, מנצח גרמני המתמחה באופרות בארוק, בליווי תזמורת בארוקדה – ההרכב הישראלי הבולט לביצוע מוזיקה תקופתית.

סטפנו פודה - צילום פדריקו דה ברטולו 

 

על היצירה

האופרה, שנכתבה בלונדון בשנות ה־80 של המאה ה־17, מבוססת על סיפור אהבתם הטרגית של דידו מלכת קרתגו ואניאס הגיבור הטרויאני, מתוך האיניאדה של ורגיליוס. נחום טייט, מחבר הליברית, שינה את הסיפור הקלאסי והוסיף לו ממד דרמטי של כוחות רשע ומכשפות המחריבים את אהבתם של בני הזוג.

האופרה נחתמת בקטע האיקוני "When I Am Laid in Earth" – אחת האריות המרגשות והאהובות בתולדות הז’אנר.

 צוות הבמה

בהפקה משתתפים בכירי הזמרים הישראליים – כולם בוגרי מיתר אופרה סטודיו, תוכנית הדגל של האופרה הישראלית:

• דידו: ענת צ’רני / תמרה נבות

• אניאס: עודד רייך / נועם היינץ

• בלינדה: דניאלה סקורקה / טל גנור

• המכשפה: שי בלוך

• אישה שנייה: ורוניקה ברוק / נור דרוויש

• וכן טלי קצף, אפרת ברם הכהן, ירדן קיפרמן, עדי עזרא ואיתן דרורי.

 תאריכים ומידע נוסף

16–28 בנובמבר 2025 | בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ'), שאול המלך 19 תל אביב
 03-6927700 |  מחירים: 210–490 ₪
פרטים וכרטיסים: israel-opera.co.il/show/דידו-ואניאס

תערוכה קבוצתית: "פרחים אחרי הסערה" בגלריה על האגם – רעננה

 

תקומה - יבגני גופמן

בין התאריכים 27 באוקטובר ועד 8 בנובמבר 2025, תיפתח בגלריה על האגם ברעננה התערוכה הקבוצתית "פרחים אחרי הסערה", שאצרה האוצרת נטלי ורובלבסקי.

הפתיחה החגיגית תיערך ביום חמישי, 30.10.25 בשעה 19:00, במעמד ראש העיר חיים ברוידא וסגניתו רונית וינטראוב, הממונה על אגף התרבות.

📍 מקום: גלריה על האגם, דרך הפארק 10, רעננה
🕓 שעות פתיחה: א'-ה' ושבת 10:00–18:00, יום ו' 10:00–13:00
🎟️ הכניסה חופשית, וכל היצירות בתערוכה מוצעות למכירה.

 יבגני גופמן

במהלך שבועיים של תערוכה תוצגנה עבודות של 35 אמנים ישראלים ובינלאומיים, ביניהם יוצרים ותיקים לצד אמנים צעירים ובני נוער. מגוון התחומים רחב: ציור פיגורטיבי, ריאליזם, אימפרסיוניזם, אמנות מופשטת, קרמיקה, פיסול, יודאיקה, רקמה, סריגה ותכשיטי הוט קוטור.
במהלך ימי התערוכה יוכלו המבקרים לשוחח עם האמנים ולשמוע על תהליכי היצירה שלהם.

🎨 יבגני גופמן – אורח מרכזי בתערוכה

בין המשתתפים בולט יבגני גופמן, אמן בינלאומי יליד רוסיה, חבר איגוד האמנים הפלסטיים בישראל וחבר באיגוד האמנות של אונסק"ו בפריז.
גופמן הציג בתערוכות ברחבי העולם – במיאמי, ברלין, מוסקבה, פריז ולונדון – וידוע בציוריו הפיגורטיביים בצבעי שמן על קנבס.
בתערוכה זו הוא יציג עשרה ציורים – שמונה מהם בסגנון אימפרסיוניסטי של טבע דומם, ושניים ריאליסטיים בעלי אמירה חברתית ופוליטית: "תקומה" ו**"מלאך מזויף"**.
בציור “תקומה” מוצג בנימין נתניהו מנגן בכינור לצדו של יהודי עטוף בטלית ותפילין – ביטוי סמלי לאחדות שבין רוח, אמונה ומדינה.
בציור “מלאך מזויף” מתואר יצחק עמית כדמות מלאכית-נפולה, כסמל לביקורת על שלטון וכוח.
גופמן מסביר: “הציורים שלי הם דרך לבטא את מצבי הרוח של העם, בין שמחה לכאב. גם בזמן סערה – הפרחים והאור ממשיכים לפרוח.”

מלאך מזויף - יבגני גופמן

🌼 האוצרת נטלי ורובלבסקי – אמנות כמעשה תקווה

ורובלבסקי מספרת כי בחרה בשם “פרחים אחרי הסערה” מתוך אמונה בכוחו המרפא של היופי והאור:
"רציתי לבטא תקווה לאחר תקופה קשה. הפרח הוא סמל לצמיחה, להתחדשות ולחיים שחוזרים לפרוח אחרי סערה – אישית, לאומית או רוחנית."
האוצרת מדגישה כי שילבה בתערוכה אמנים צעירים, בני נוער ואף עולים חדשים, מתוך רצון להעניק להם במה ולעודד את דרכם האמנותית.
"אמנות היא מעשה של אמונה ביום המחר. חשוב לי שכל מבקר ימצא בתערוכה רגע של אור ושל נשימה חדשה."

ורובלבסקי אצרה בשנים האחרונות תערוכות בולטות, בהן "שלום בזמן המלחמה" ו**"יום שאחרי..."** בכנסייה הארמנית ביפו העתיקה, וכן "אהבתך היא אור החיים" בגלריה על האגם.

---

תערוכת "פרחים אחרי הסערה" מזמינה את הקהל הרחב לעצור לרגע מן המולת היום, להתבונן, להרגיש ולהתחבר לתקווה מחודשת – פרחים של אמנות הפורחים גם אחרי הסערה.

אלף לילה ולילה בסימפונית הישראלית ראשון לציון, מוצרט, רימסקי-קורסקוב קונצרט חדש, צבעוני וחושני

 מאת: דבורה נמיר

קרדיט יוסי צבקר 

מנצח דן אטינגר, קלרינט יונתן לייבוביץ'

שתי יצירות של וולפגאנג אמדיאוס מוצרט פתחו אתמול את הקונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, בבית האופרה בתל-אביב: הפתיחה לאופרה, "החטיפה מן ההרמון", והקונצ'רטו לקלרניט בלה מז'ור בניצוחו של דן אטינגר.

קצביות, אינטנסיביות, קלילות וגם דרמה, הוא הפגין בניצוחו את שתי היצירות האלה, ויותר מזה: אופן ניצוחו הציף הבנה במאזין ליצירות, לנוכח דגשים מנומקים שביצע במלודיות שניצח עליהן. זו שימת הלב שלו, הניצוחית-דרוכה לביצוע מוזיקלי מושלם של כל קבוצת כלים ושילובה באחרות. אופן ניצוחו כאילו פוגג לרובנו מין מסך מערפל, והציף באוזננו יצירה צלולה ומפוענחת.

זו תכונה ברוכה שלו שרוסנה, אולי מזערית, עת ניגן הקלרניטן, יונתן לייבוביץ' את הקונצ'רטו לקלרניט בלה מז'ור ק' 822 של מוצרט. מלודיה פשוטה וגאונית, שבוצעה באופן מושלם בחילולו. זו לא רק הטכניקה הנהדרת שלו, זה הצליל הצבעוני שהוא מפיק מכלי הנשיפה, מפיאניסימו רוחש-לוחש-מסביר בפרק השני השירי, כמעט מדמיע, ועד לקרשנדו מתוח-דחוס לקראת הפקת צליל עז, עשיר ומתרונן בפרק האחרון.

 את הסוויטה הסימפונית שחרזאדה של רימסקי קורסקוב לא שמענו הרבה זמן. שנים גדלנו על המלודיות "האוריינטליות" שלה בזכות חצאי הטונים והטרצות הקטנות שהפליא קורסקוב לתזמר בהן. ואז, לפתע, הס! פתאום לא נאה לנגן את שחרזאדה. התבטל חינה. מתמקדים במהלר, בברוקנר, אפילו בהינדמית. שכחו את הנעימות המופלאות הכאילו אוריינטליות של קורסקוב, שניזונו מאגדות עלומות על שליטים מרכז אסיאתיים, שנסיכות יפהפיות מספרות להם סיפורים מותחים מוטטי לב להצלתן האישית, ולופתות אותנו בכוח המלודיות השיריות של רימסקי קורסקוב.

והנה, בקונצרט הזה, בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, הרימו את הכפפה המוזיקלית. שוב הוצפנו, המאזינים, במלודיות העשירות ההן, עזות, שרות, מנתבות אותנו אל עולם אגדות עלום של מרכז אסיה כפי שנתפסה אז, לפני יותר ממאה שנים: מסתורית, צבעונית, שבטית, אגדתית.

רובינו, שמתמסרים בכיף לאגדות אקזוטיות,נהנינו מכנרת נהדרת, ז'אנה גלנדמן, כינור ראשון בחטיבת הכינורות הראשונים, שביצעה קטעים סוליסטים מרטיטים בכינורה וניתבה אותנו לחוויית מאזינים מושלמת.

 כן, זה היה רפרטואר ידוע. אולי לא בתו ייחוס עכשווי, אבל קונצרט מהנה.

סיפור הפרברים פרזנטציה - בית לסין

 

מאת: דבורה נמיר

בפרזנטציה שערך תיאטרון בית ליסין קיבלנו טעימה מהמחזמר, סיפור הפרברים, שהיוצרים שלה רבים וכנראה גם נצחיים. אלה הם המחזאי, ארתור לורנץ, ומחבר הפזמונים, סטיבן סונדהיים, שאזכורם מובן. אבל יש שניים שלא ישכחו אותם לעולם. הם הכוריאוגרף, ג'רום רובינס והמנצח, הפסנתרן, הקריקטוריסט הנחשב בקרב חבריו, ובעיקר מלחין מחונן, לאונרד בורנשטיין.  לא רבים יודעים עד כמה רצה ברנשטיין להיחשב כמלחין "רציני", ביצירתו, "קדיש", שאותה ממעטים כיום להשמיע באולמות הקונצרטים. אך לתשואות נצחיות זכה דווקא בהלחנת המיוזיקל, "סיפור הפרברים", סיפור אקטואלי לתמיד, שזור במלודיות מהממות מלוות בהרמוניות ג'אזיות, ממש נס לאוזניים שכך זוכות לשמוע אותן שוב.

 מעט מהטוב המצפה לנו  קיבלנו בדוגמיות של המחזמר שיוצג בבית ליסין ממש עוד מעט, בתרגום של אלי ביז'אווי ובבימוי של אלדד בוהר גרויסמן. מהממת נראתה סצנת מלחמת הכנופיות, שהובלטו שם יכולת קולית וריקודית של השחקנים-הרקדנים-זמרים שלנו, בכוריאוגרפיה של מיכל שי. וכך גם סצנת האהבה המפורסמת של מריה וטוני, נאהבים משתי כנופיות הנלחמות זו בזו עד זוב דם ממשי. כבר אפשר היה לזכות במחמאות את דוד הררי,  רקדן סוחף, מגי אזרזר שיש בה הכול, את רביב כנר עם הטנור שלו, ועוד רבים ומעולים שיוזכרו בעתיד הקרוב.

תיאטרון הקאמרי - החולה ההודי

 מאת: דבורה נמיר

 

הכוח הנפשי של אח לבניית קשר משפחתי מרגש, אחרי שנות נתק. מאת רשף ורגב לוי, בימוי אמיר י. וולף

המחזאי, רשף לוי, בנה את המחזה, "החולה ההודי", גם מקטעי חייו ומקורות משפחתו, כשהם מוטים, מעוגלים, מחודדים, כמיטב כשרונו לשזור בהם תכנים הכי ישראליים נוספים, וכשמסתמנת מבעדם תקופה היסטורית בחיי המדינה.

ב"חולה ההודי" הוא טווה סיפור על משפחה מפורקת מאח בכור, תוצר נישואיו הראשונים של האב. הבן, שנחבל נפשית מאביו ומהגירושים, פרש מהבית לחיים פגועים אחרים, כשהוא מבצר דמותו בהשכלה עצמית רשמית של עורך דין, למען ממש את כוח הכסף שבמקצועו.

אחרי שנים, כשחייו של האב הדימנטי כבר תלויים על בלימה, מבקש האח למחצה הצעיר מנישואיו השניים של האב, לפגוש את האח הבכור שאותו לא ראה מעולם. הבכור, החי עם חוויות חייו הפוגעות שעיצבו אותו למי שהוא, מגיע אל בית אביו ופוגש את חייו השניים של האב: אח למחצה, צעיר חולה סרטן, אב שאינו יודע מי הוא ואישה שנייה, לא רעה, לא טובה, נמלטת מחייה אל חיים סודיים שאינם ממש סודיים.

אותו ביקור אח, הרה גורל, הוא הצוהר לאנושיות חמה שמעניק רשף לוי לקהל בהצגה. זהו צורך במשפחתיות, בחום אנושי מהול בחמלה, ברכות, באהבה לבני משפחה שחושבים שהם אולי לא זקוקים לאהבה.

כי מה שתופס בקרביים בפגישה המשפחתית הזו על הבמה הוא, שהיא זורקת אדם להשוואה עם עצמו מול משפחתו, והוא מרותק לחמלה ששזורה בדמויות המחזה, ובעיקר לסליחה. ולא חשוב יותר מה קרה לפני עשרים שנה או יותר, וכמה נפגענו, עווינו או פשענו כלפי עצמנו, או כלפי נשמות משפחתנו. אחרי כל השנים נטולות משפחה, אנחנו מרגישים שצריך לשנות פאזה. לסלוח. לא ללבן עוולות עבר שנעשו לנו או שעשינו אותן לאחרים, אלא לעבור הלאה. לא לדון בהן, לא להכאיב לנו ולזולתנו מחדש ברצון האכזרי למרק אמת, כי לא תמיד האמת היא משהו מוצלח. אלא לעבור הלאה למערכת אחרת. אולי מלאכותית בתחילה. אבל כזו שתניב פירות עתידיים של קירבה וחום משפחתי שנזנח למשך עשורים.

 ואת המכלול הרגשי הדחוס הזה, מגיש לנו רשף לוי במחזה. כל ארבע הדמויות שיצר במחזה הן סימטריות בבולטות הגדולה שלהן על הבמה. המבצעים יכולים להגדילן או לעמעמן. הבימוי הישיר של אמיר י. וולף מחדד על הבמה אווירת בית ישראלית מנוכרת בנישואים שניים, אולי כמו שהיו הראשונים, שהרי המוסד בבסיסו לא השתנה וכך רוב הנפשות הפועלות בתוך מתכונתו. לאורכו נשזר השיר הכול כך ישראלי, "אל מול גלעד", בביצוע של הזמרת שולה חן, סוג מלודיה ומילים שרק מעצימות את העצב על ישראליות  שחלפה. השחקן מוטי כץ, האב, מקונן עליה במשחק משכנע צמוד לטקסט אסוציאטיבי שבנה לדמותו באמינות, רשף לוי. שרה פון שוורצה "האישה השנייה", מגלמת באמינות אישה פיקחית שאינה נכנסת למהמורות של אישה שנייה. היא פשוט נעלמת, אולי למאהב לפרקים, משמרת אגואיזם בריא לשרידותה. עידו טאקו הוא האח הקטן החולה, שרוצה בסגירת מעגל משפחתי רגשי. הוא הבוגר רגשית יותר מאחיו הבכור, אולי כי אצה לו מחלתו. והוא שיוזם פגישה שלא ידוע אם תמסוך חום בנתק משפחתי מייסר. משחקו קורע, מרוסן, גדל לרגשיות אדירה הפוגשת רגעי שיא במשחק מובנה ועצים של תום אבני. השחקן הזה מזים נבואות לגבי שחקנים שהיו בעבר ילדי פלא והפלא שלהם נגוז עם גדילתם. הוא גדל להיות שחקן טוב, אמין, מדוד, ומשכנע גם בתפקיד האח שנגזלה ממנו ילדות, והוא בונה עצמו על שבריה  דמות של איש מצליח עם ריק שזקוק לחום משפחתי. לעזרתו בא האח למחצה שגואל את שניהם מבדידותם, לתקופה. כך אנו רוצים להאמין: המשך משפחתי חם למשפחה חבולה. לכך, ככל הנראה, מכוון המחזאי רשף ורגב לוי.

קונצרט חגיגי לפתיחת העונה ה-37 -התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

 מאת: דבורה נמיר

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון- מנצח: רותם ניר. פסנתרנית: יוקינה קורוקי. שופר: בר צמח

רתם ניר  צילום  יואב ארטשיק 

בהרכב תזמורתי מלא, באולם האופרה התל-אביבי הופיעה התזמורת הסימפונית ראשון לציון בקונצרט החודשי שלה בו, עם המנצח, רותם ניר, מנצח הבית של האופרה הישראלית, ברפרטואר שמרגיע חלקית קהל שמרני. נכללו בו קונצרט לפסנתר ולתזמורת מס. 5 של לודוויג ואן בטהובן, "הקיסר", שדורות שלמים במדינה משוררים אותו, עם הפסנתרנית היפנית,  יוקינה קורוקי, ובפרק השני של הקונצרט - קטעים  מן המוזיקה לבלט אגם הברבורים של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. אבל הייתה בו הפתעה מוזיקלית מרנינה-רעננה, חריגה מעט לאוזניים השמרניות: תרועה וניגון לשופר ולתזמורת של המלחין והמוזיקולוג, מיכאל וולפה.

ועכשיו יאמר המאזין לעצמו, לך ותייצר מצליל השופר צליל מוזיקלי זורם אמיתי, כזה שמייצר מנגינה, מלודיה טבעית. ו-וולפה אכן עשה את זה, ייצר משהו אחר, מבודל. הוא חשף מוזיקלית את אפשרויות צליל השופר, שטוח, מלא, טקסי, בלי להצטעצע או לייצר בו גוון צלילי לא לו. הוא שימר את צליל המודיע והמנווט שלו, מחובר אסוציאטיבית לבית הכנסת, והלחינו לקונצרט מקורי שהעשיר את המושג שלנו על צליליות השופר ויכולת חיבורו ליכולות הסוליסט הצלולות של בר צמח, נגן קרן מוצלח המתגורר בברלין.

יוקינה קורוקי. צילום:  Jennifer Taylor

לקונצרט לפסנתר הקיסר של בטהובן יש כבר מומנט השוואה תמידי ולו בגלל השמעות עבר תכופות בחייה המוזיקאליים של המדינה. הפסנתרנית היפנית, יוקינה קורוקי, הוסיפה פרשנות עזה משלה בטמפרמנטיות רבת כוח. ויש משהו מרענן בהופעתה הכוחנית משהו, לעומת שנות הופעות של  פסנתרנות עצורה, מדודה, עילאית, אבל בהתאם גם מרוסנת, סוג של אופנה מוזיקלית. קורוקי מזכירה את דור הפסנתרנים הקודם שלא פחד מפורטיסימו ופורטה. ושם היא נמרצת, רבת כוח והבעה. לעומת זאת, בהתרשמות של קונצרט אחד, הפיאנו שלה מנוגן בלאט כנדרש, אבל יש בו חסך בגוונים וגווני גוונים וחבל.

 אבל מה? הקהל אהב כל רגע. את ניצוחו הנמרץ הקשוב של רתם ניר על המוזיקה שהוא הותנה להאזין לה ואף יותר מכך: כי הרי כבר אובחן קידום-מה ביכולת האזנה שלו למוזיקה קצת א-טונאלית. לא יותר מזה. אבל הוא יאזין שוב ושוב לכל מוזיקה קלסית שמושתתת על מלודיה. כי מה לעשות, האוזן האנושית היא שוחרת מלודיות מטבעה. כך שאגם הברבורים של צ'ייקובסקי וקונצרט לפסנתר "הקיסר" של בטהובן, על המלודיות העשירות בהם, עשו את העבודה לשמחת המאזינים.

אזהרת טריגר

 מאת: דבורה נמיר

שיתוף של תיאטרון הקאמרי עם תיאטרון פלטפורמא. מאת: קרן כהן ישראלי, בימוי: דנה דבורין

זו לא בדיוק הצגה. אין פעלולי בימוי, אין פעלולי תפאורה או תאורה. אולי זו מסכת. מסכת כמו אז, בנוסח הכמעט ארכאי שהיה נהוג להציג בבתי הספר התיכוניים בארץ לפני שנים רבות. והמסכת עשויה כדו"ח על עשרה שורדי טבח נובה,  הבריחה מהטבח, כל אחד וסיפור הבריחה של עצמו, ההתמודדות עם החיים. הם, השורדים האמתיים, גויסו בידי התיאטרונים הקאמרי ופלטפורמא, להיות שחקני עצמם, לשחזר את קורותיהם באותו ליל טבח.

למשל, את דור טרייסטמן, הקאמרי קיבל להצגה לאחר שאימא שלה ראתה באחת מקבוצות הוואטסאפ הזדמנות להיספח להצגה כריפוי עתידי לבת. אסף סהר היה במרכז טיפולי שם הכיר חברה של במאית ההצגה, דנה דבורין. כך סופח לאחר שעבר אימוני משחק על תקן ריפוי. שני הדר, מאמנת כושר הגיעה להשתתף בהצגה באמצעות דנה דבורין שקראה לה למיונים. זמן רב עבדו על הפרויקט הזה שכתבה קרן כהן ישראלי ולווה בייעוץ פסיכולוגי. העשרה צללו שוב אל נבכי נפשם, הציפו שוב את הטראומה שחוו בליל הטבח, שיחזרו את אינסטינקט החיים שלהם, את מנוסתם, את ההתחבאות שלהם ואת הצלתם בעיקר בידי עצמם.

כל הופעה שלהם בהצגה, היא הצפה חוזרת על שקרה להם אז. האם זה ריפוי? האם ההצגה מזור להם? האם הגיבושון הזה החוזר ונשנה ביניהם הוא אכן גיבושון, או מפגש ששורט ופוער פצעים? האם צריך לפעור אותם שוב ושוב, או שמא הצלקות מגלידות לצלקות קלואידיות  גבשושיות, בולטות, מכוערות, קיימות, מין סימון סבל לתמיד, תזכורת איומה למה שקרה שאל להם להסתיר אותן, אלא לחיות איתן. הם, האגודה השיתופית של הסבל, אגודת היגון והתקומה גם יחד.

כל שידוע, נכון לעכשיו, הוא שיש אינטנסיביות בחיים שלהם, שיש חישוף מבוקר שלהם וכל הצפה ישירה שלהם, אמורה לרפא אותם, ללמדם לחיות עם הטראומה שעברו ולהמשיך הלאה בחיים. לא לעצור. להיפתח, להיפגש עם אחיהם לאסון, כי רק הם מבינים בדיוק מה עבר עליהם. עליהם להמשיך להיות קבוצה הומוגנית של יגון, אבל גם של תיקווה להמשך חיים פרודוקטיביים.

 כך שאין דרך לבקר את ההצגה בדרך הטבע. יש לתמוך בה על מנת לקבע בזיכרון הלאומי את שקרה, ולהפיק לקחים כואבים לבל ייקרה לנו שוב אסון לאומי מחריד כזה.

 עשרה שורדי הטבח הם: נורית בוקובזה חדד, אושר דניאל, שני הדר, כפיר הוד, בר חיניץ, שלי ישי, חנה תבור, דור טרייסטמן, נעם רבי בראל, אסף סהר.

מלכת היופי של ירושלים - תיאטרון בית ליסין

 

מאת: דבורה נמיר

 

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

על פי ספרה של שרית  ישי-לוי. עיבוד למחזה: ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב. חיי משפחה מקהילה ספרדית בירושלים בשנות הקמת המדינה

רוב הישראלים חובבי נוסטלגיה מכל הסוגים, דבקים בחיים שחוו משפחותיהם. הם יודעים לספר עליהן סיפורים שונים ומשונים. לרוב הם מאדירים בייחוס משפחותיהם לדורותיהם שהם עצמם יוזמים או יוזמים הוריהם, בהנחה שההוכחות לקיומם לוקים בחסר מחמת מקורם בפזורות. אבל כאן, בארץ, ישנו מגזר הכי אותנטי שמוודאים ונוברים בקורותיו בזמן אמיתי.

אלו הם הישראלים ממוצא ספרדי, שחיים כאן הרבה לפני העליות האירופאיות הגדולות לארץ. והם אוצר בלום של סיפורים משפחתיים מפותלים, נהדרים, ספוגי מסורת, אבל מותירים אויר לנשימה. כי באוכלוסייה הזו תמיד בלטה מין פרשנות פרוגרסיבית לחיים, בנוסח חיה ותן לחיות. ובאותה נשימה גם רווחה בחלקם דוגמטיות, תוצר של חינוך נוקשה ששוייך לכל העליות אז. בזה דן המחזה, "מלכת היופי של ירושלים", המוצג עכשיו בתיאטרון בית ליסין, שעובד מספר שכתבה העיתונאית-סופרת שרית לוי-ישי בשם זהה. הספר תורגם ל-21 שפות, הפך לסדרה בנטפליקס ועכשיו נבנה למחזה בידי ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב.

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

המחזה נעוץ כולו בזמן המנדט, זמן מרתק בארץ. זמן של ירושלים אינטימית, לא קיצונית. ובתוך מהומה פוליטית ענקית, שוקדת משפחה ממוצא ספרדי בירושלים על חייה מבלי להבחין ממש בשינוי המתחולל בארץ.

האב מפרנס. האם עקרת בית. יש שתי בנות מתבגרות. אחת מהן יפה במיוחד, נערצת על ידי סביבתה הקרובה. האם, אולי אחוזת קינאה ביחס המועדף של בעלה לבת, שומרת טינה גלויה כנגד הבת. והצעירה היפה, מבלי שתכנה עצמה מהפכנית, מתמרדת בחיים שהועידה לה סבתה המתגוררת בביתם: חיים ללא אהבה, התחתנות תחת שידוך, חוויית חיים מאמללת. כל שהיא רוצה הוא להשתחרר מסד הבית. לבלות, להתלבש, להכיר את שתאהב נפשה ולהתחתן מאהבה ולא תחת תכתיב הסבתא שכך גם חיתנה את אביה.

השינוי הדרמטי מגיע עת היא מחוזרת על ידי בחור מהבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה - איסור מתכלה ראשון לגביה. היא נישאת לו ובורחת אחרי החופה, פגועה, כשמגלה שהוא עדיין מאוהב באישה אחרת. בלחץ המשפחה היא חוזרת, יולדת לו ילדים, אבל מוצאת ניחומים ואהבה בידיד נעוריה.

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

זה הכי סיפור שיש. מלא פיתולים, מאזכר פולקלור טבול בחום משפחתי, בסד התנהגותי מהסוג שכולנו סקרנים לגביו. הביום הקצבי של אודי גוטשלק, מועף גם תודות לתפאורה מצוינת מתחלפת של סבטלנה ברגר, ולתרומת התאורה של זיו וולושין והתנועה של טולה דמארי.

דמותה של לונה המתמרדת היא מהחיים. לא גיבורה גדולה אלא נערה במצוקה, שמנסה להשתחרר מכבלי החינוך הנוקשה שלה. וככזו, מטיבה כרמל בין לעצבה. יורם טולדנו, משכנע כדמות של אב רך, קשוב, אמפטי, כמעט פרוגרסיבי לבת שהוא אוהב במיוחד. לא היו אבות רבים כאלה בתקופה המנדטורית, ולהזכיר: הורים לא חונכו אז להיות קשובים, אלא שולטים. קרן צור מטיבה לבאר דמות של אישה מקופחת, מרירה משהו, מתיזה מרירות על בתה. דינה בלי, מרקדה, מגלמת סוג של סבתא נפוץ אז, השולטת על בני הבית בערוב ימיה. היום אין תופעות כאלה. הסבתות הן עלק חברות של נכדות. טובה היא מאי קשת, שבונה לה בשקט חיים מרתקים משלה. מסורים לתפקידם הם אסף יונש כדוד, הידיד ואור אבוטבול כגידי. ומשכנעים בשלל תפקידיהם ניר קרני, מייק אלישקוב ושקד קנוביץ'.

אין ספק. יש משהו קסום בתקופת המנדט שמפרה מחזאים וסופרים. זו ההרפתקה המתמשכת של הישוב לעבר כינון מדינה, ובתוכה התכנסות סודית של תאי מחתרת, מסירות, אידאלים, סודיות, הקרבה, שיתופי פעולה – מרכיבים מגוונים ייחודיים לבניין המדינה. ואת זה הקהל קולט, מרגיש ואוהב במחזות הללו, כי אולי במבחן הזמן, זו התקופה ההיסטורית הכי חולמת, הכי יפה שלנו, שבתוכה נבנה הסיפור הזה.