קונצרט חגיגי לפתיחת העונה ה-37 -התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

 מאת: דבורה נמיר

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון- מנצח: רותם ניר. פסנתרנית: יוקינה קורוקי. שופר: בר צמח

רתם ניר  צילום  יואב ארטשיק 

בהרכב תזמורתי מלא, באולם האופרה התל-אביבי הופיעה התזמורת הסימפונית ראשון לציון בקונצרט החודשי שלה בו, עם המנצח, רותם ניר, מנצח הבית של האופרה הישראלית, ברפרטואר שמרגיע חלקית קהל שמרני. נכללו בו קונצרט לפסנתר ולתזמורת מס. 5 של לודוויג ואן בטהובן, "הקיסר", שדורות שלמים במדינה משוררים אותו, עם הפסנתרנית היפנית,  יוקינה קורוקי, ובפרק השני של הקונצרט - קטעים  מן המוזיקה לבלט אגם הברבורים של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. אבל הייתה בו הפתעה מוזיקלית מרנינה-רעננה, חריגה מעט לאוזניים השמרניות: תרועה וניגון לשופר ולתזמורת של המלחין והמוזיקולוג, מיכאל וולפה.

ועכשיו יאמר המאזין לעצמו, לך ותייצר מצליל השופר צליל מוזיקלי זורם אמיתי, כזה שמייצר מנגינה, מלודיה טבעית. ו-וולפה אכן עשה את זה, ייצר משהו אחר, מבודל. הוא חשף מוזיקלית את אפשרויות צליל השופר, שטוח, מלא, טקסי, בלי להצטעצע או לייצר בו גוון צלילי לא לו. הוא שימר את צליל המודיע והמנווט שלו, מחובר אסוציאטיבית לבית הכנסת, והלחינו לקונצרט מקורי שהעשיר את המושג שלנו על צליליות השופר ויכולת חיבורו ליכולות הסוליסט הצלולות של בר צמח, נגן קרן מוצלח המתגורר בברלין.

יוקינה קורוקי. צילום:  Jennifer Taylor

לקונצרט לפסנתר הקיסר של בטהובן יש כבר מומנט השוואה תמידי ולו בגלל השמעות עבר תכופות בחייה המוזיקאליים של המדינה. הפסנתרנית היפנית, יוקינה קורוקי, הוסיפה פרשנות עזה משלה בטמפרמנטיות רבת כוח. ויש משהו מרענן בהופעתה הכוחנית משהו, לעומת שנות הופעות של  פסנתרנות עצורה, מדודה, עילאית, אבל בהתאם גם מרוסנת, סוג של אופנה מוזיקלית. קורוקי מזכירה את דור הפסנתרנים הקודם שלא פחד מפורטיסימו ופורטה. ושם היא נמרצת, רבת כוח והבעה. לעומת זאת, בהתרשמות של קונצרט אחד, הפיאנו שלה מנוגן בלאט כנדרש, אבל יש בו חסך בגוונים וגווני גוונים וחבל.

 אבל מה? הקהל אהב כל רגע. את ניצוחו הנמרץ הקשוב של רתם ניר על המוזיקה שהוא הותנה להאזין לה ואף יותר מכך: כי הרי כבר אובחן קידום-מה ביכולת האזנה שלו למוזיקה קצת א-טונאלית. לא יותר מזה. אבל הוא יאזין שוב ושוב לכל מוזיקה קלסית שמושתתת על מלודיה. כי מה לעשות, האוזן האנושית היא שוחרת מלודיות מטבעה. כך שאגם הברבורים של צ'ייקובסקי וקונצרט לפסנתר "הקיסר" של בטהובן, על המלודיות העשירות בהם, עשו את העבודה לשמחת המאזינים.

אזהרת טריגר

 מאת: דבורה נמיר

שיתוף של תיאטרון הקאמרי עם תיאטרון פלטפורמא. מאת: קרן כהן ישראלי, בימוי: דנה דבורין

זו לא בדיוק הצגה. אין פעלולי בימוי, אין פעלולי תפאורה או תאורה. אולי זו מסכת. מסכת כמו אז, בנוסח הכמעט ארכאי שהיה נהוג להציג בבתי הספר התיכוניים בארץ לפני שנים רבות. והמסכת עשויה כדו"ח על עשרה שורדי טבח נובה,  הבריחה מהטבח, כל אחד וסיפור הבריחה של עצמו, ההתמודדות עם החיים. הם, השורדים האמתיים, גויסו בידי התיאטרונים הקאמרי ופלטפורמא, להיות שחקני עצמם, לשחזר את קורותיהם באותו ליל טבח.

למשל, את דור טרייסטמן, הקאמרי קיבל להצגה לאחר שאימא שלה ראתה באחת מקבוצות הוואטסאפ הזדמנות להיספח להצגה כריפוי עתידי לבת. אסף סהר היה במרכז טיפולי שם הכיר חברה של במאית ההצגה, דנה דבורין. כך סופח לאחר שעבר אימוני משחק על תקן ריפוי. שני הדר, מאמנת כושר הגיעה להשתתף בהצגה באמצעות דנה דבורין שקראה לה למיונים. זמן רב עבדו על הפרויקט הזה שכתבה קרן כהן ישראלי ולווה בייעוץ פסיכולוגי. העשרה צללו שוב אל נבכי נפשם, הציפו שוב את הטראומה שחוו בליל הטבח, שיחזרו את אינסטינקט החיים שלהם, את מנוסתם, את ההתחבאות שלהם ואת הצלתם בעיקר בידי עצמם.

כל הופעה שלהם בהצגה, היא הצפה חוזרת על שקרה להם אז. האם זה ריפוי? האם ההצגה מזור להם? האם הגיבושון הזה החוזר ונשנה ביניהם הוא אכן גיבושון, או מפגש ששורט ופוער פצעים? האם צריך לפעור אותם שוב ושוב, או שמא הצלקות מגלידות לצלקות קלואידיות  גבשושיות, בולטות, מכוערות, קיימות, מין סימון סבל לתמיד, תזכורת איומה למה שקרה שאל להם להסתיר אותן, אלא לחיות איתן. הם, האגודה השיתופית של הסבל, אגודת היגון והתקומה גם יחד.

כל שידוע, נכון לעכשיו, הוא שיש אינטנסיביות בחיים שלהם, שיש חישוף מבוקר שלהם וכל הצפה ישירה שלהם, אמורה לרפא אותם, ללמדם לחיות עם הטראומה שעברו ולהמשיך הלאה בחיים. לא לעצור. להיפתח, להיפגש עם אחיהם לאסון, כי רק הם מבינים בדיוק מה עבר עליהם. עליהם להמשיך להיות קבוצה הומוגנית של יגון, אבל גם של תיקווה להמשך חיים פרודוקטיביים.

 כך שאין דרך לבקר את ההצגה בדרך הטבע. יש לתמוך בה על מנת לקבע בזיכרון הלאומי את שקרה, ולהפיק לקחים כואבים לבל ייקרה לנו שוב אסון לאומי מחריד כזה.

 עשרה שורדי הטבח הם: נורית בוקובזה חדד, אושר דניאל, שני הדר, כפיר הוד, בר חיניץ, שלי ישי, חנה תבור, דור טרייסטמן, נעם רבי בראל, אסף סהר.

מלכת היופי של ירושלים - תיאטרון בית ליסין

 

מאת: דבורה נמיר

 

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

על פי ספרה של שרית  ישי-לוי. עיבוד למחזה: ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב. חיי משפחה מקהילה ספרדית בירושלים בשנות הקמת המדינה

רוב הישראלים חובבי נוסטלגיה מכל הסוגים, דבקים בחיים שחוו משפחותיהם. הם יודעים לספר עליהן סיפורים שונים ומשונים. לרוב הם מאדירים בייחוס משפחותיהם לדורותיהם שהם עצמם יוזמים או יוזמים הוריהם, בהנחה שההוכחות לקיומם לוקים בחסר מחמת מקורם בפזורות. אבל כאן, בארץ, ישנו מגזר הכי אותנטי שמוודאים ונוברים בקורותיו בזמן אמיתי.

אלו הם הישראלים ממוצא ספרדי, שחיים כאן הרבה לפני העליות האירופאיות הגדולות לארץ. והם אוצר בלום של סיפורים משפחתיים מפותלים, נהדרים, ספוגי מסורת, אבל מותירים אויר לנשימה. כי באוכלוסייה הזו תמיד בלטה מין פרשנות פרוגרסיבית לחיים, בנוסח חיה ותן לחיות. ובאותה נשימה גם רווחה בחלקם דוגמטיות, תוצר של חינוך נוקשה ששוייך לכל העליות אז. בזה דן המחזה, "מלכת היופי של ירושלים", המוצג עכשיו בתיאטרון בית ליסין, שעובד מספר שכתבה העיתונאית-סופרת שרית לוי-ישי בשם זהה. הספר תורגם ל-21 שפות, הפך לסדרה בנטפליקס ועכשיו נבנה למחזה בידי ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב.

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

המחזה נעוץ כולו בזמן המנדט, זמן מרתק בארץ. זמן של ירושלים אינטימית, לא קיצונית. ובתוך מהומה פוליטית ענקית, שוקדת משפחה ממוצא ספרדי בירושלים על חייה מבלי להבחין ממש בשינוי המתחולל בארץ.

האב מפרנס. האם עקרת בית. יש שתי בנות מתבגרות. אחת מהן יפה במיוחד, נערצת על ידי סביבתה הקרובה. האם, אולי אחוזת קינאה ביחס המועדף של בעלה לבת, שומרת טינה גלויה כנגד הבת. והצעירה היפה, מבלי שתכנה עצמה מהפכנית, מתמרדת בחיים שהועידה לה סבתה המתגוררת בביתם: חיים ללא אהבה, התחתנות תחת שידוך, חוויית חיים מאמללת. כל שהיא רוצה הוא להשתחרר מסד הבית. לבלות, להתלבש, להכיר את שתאהב נפשה ולהתחתן מאהבה ולא תחת תכתיב הסבתא שכך גם חיתנה את אביה.

השינוי הדרמטי מגיע עת היא מחוזרת על ידי בחור מהבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה - איסור מתכלה ראשון לגביה. היא נישאת לו ובורחת אחרי החופה, פגועה, כשמגלה שהוא עדיין מאוהב באישה אחרת. בלחץ המשפחה היא חוזרת, יולדת לו ילדים, אבל מוצאת ניחומים ואהבה בידיד נעוריה.

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

זה הכי סיפור שיש. מלא פיתולים, מאזכר פולקלור טבול בחום משפחתי, בסד התנהגותי מהסוג שכולנו סקרנים לגביו. הביום הקצבי של אודי גוטשלק, מועף גם תודות לתפאורה מצוינת מתחלפת של סבטלנה ברגר, ולתרומת התאורה של זיו וולושין והתנועה של טולה דמארי.

דמותה של לונה המתמרדת היא מהחיים. לא גיבורה גדולה אלא נערה במצוקה, שמנסה להשתחרר מכבלי החינוך הנוקשה שלה. וככזו, מטיבה כרמל בין לעצבה. יורם טולדנו, משכנע כדמות של אב רך, קשוב, אמפטי, כמעט פרוגרסיבי לבת שהוא אוהב במיוחד. לא היו אבות רבים כאלה בתקופה המנדטורית, ולהזכיר: הורים לא חונכו אז להיות קשובים, אלא שולטים. קרן צור מטיבה לבאר דמות של אישה מקופחת, מרירה משהו, מתיזה מרירות על בתה. דינה בלי, מרקדה, מגלמת סוג של סבתא נפוץ אז, השולטת על בני הבית בערוב ימיה. היום אין תופעות כאלה. הסבתות הן עלק חברות של נכדות. טובה היא מאי קשת, שבונה לה בשקט חיים מרתקים משלה. מסורים לתפקידם הם אסף יונש כדוד, הידיד ואור אבוטבול כגידי. ומשכנעים בשלל תפקידיהם ניר קרני, מייק אלישקוב ושקד קנוביץ'.

אין ספק. יש משהו קסום בתקופת המנדט שמפרה מחזאים וסופרים. זו ההרפתקה המתמשכת של הישוב לעבר כינון מדינה, ובתוכה התכנסות סודית של תאי מחתרת, מסירות, אידאלים, סודיות, הקרבה, שיתופי פעולה – מרכיבים מגוונים ייחודיים לבניין המדינה. ואת זה הקהל קולט, מרגיש ואוהב במחזות הללו, כי אולי במבחן הזמן, זו התקופה ההיסטורית הכי חולמת, הכי יפה שלנו, שבתוכה נבנה הסיפור הזה.

 

מי בעד - תיאטרון הקאמרי

 

מאת: דבורה נמיר  

פולקלור שכנים צבעוני וצפוי בבית משותף - מאת דוד בילנקה ורוני בורודצקי

רוב תושבי הארץ בערים הגדולות והעיירות שלה, חווים דיור בבתים משותפים, על כל הפולקלור שנלווה אליהם, כפי שמתואר במחזה של דוד בילנקה ורוני ברודצקי, "מי בעד", בביום של ברודצקי, עתה בתיאטרון הקאמרי. למעשה נשען המחזה שלהם על מחזה שכתבו שלושה ספרדים: ראול בראנקו, סנטיאגו רקחו וחאבייר לורנסו סאנצ'ס, על דינמיקה בין שכנית בספרד, בבית כמו משותף, לא ידוע אם בדגם זהה.

נחוץ לי להרחיב כללית את העניין הזה של בתים משותפים בארץ: בנייתם הואצה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת עם העלייה המאסיבית אליה ואופיינה, למרבה הצער, בבניית בתים על עמודים (נדמה לי ההמצאה של האדריכל זאב רכטר בנימוק של אוורור תחתון). הם כוסו "שפריץ", אותו מעטה מכוער, ספק מתולתל, צובר אבק, שהוצמד לבתי העיר אז, תחת לסיידם בלבן כפי שהיה נהוג בבניית בתי הבאוהאוס היפים שנבנו בעיר בשנות העשרים שלה.

בנוסף, חדרי המדרגות הרחבים והנושמים שאפיינו את בניית בתי הבאוהאוס, נקטמו בגודלם וצורתם לחדרי מדרגות מצומצמים, מכוערים, אפרפרים, שהדיפו תחושת עוני גם אם הדרים בבית לא היו כאלה. הבתים הללו היו ראויים ממש להריסה מיידית, כך הגו אז רבים וכך ממומש היום, תודה לאל. אבל הפולקלור של חיי שיתוף יחסיים של שמונה דיירים לפחות באותו בניין ולהם שמונה דירות, נותר והוא תמיד מעשה מרכבה עדין של יחסי שכנות. העניין הזה מוכח במחזה," מי בעד" באותנטיות רבה.

המחזה מתמקד באסיפת הדיירים של הבניין בה מועלה הרעיון - בהצפת האקטואליה שאנחנו חווים עכשיו בארץ - לשיפוץ המרתף המוזנח שהפך למחסן של כל גרוטאות השכנים במרתפי כל הארץ. כי זה טבעם של הישראלים: לא זורקים. אוגרים איפה שהוא.

אלא שאז נזרקת פצצה: שכן מודיע שהוא משכיר את דירתו למתמודד נפש, שבלשון העם מכנים אותו תמיד משוגע, ועכשיו מעדנים אותו למתמודד משהו. למעשה, ולפי החוק, השכן המשכיר אינו חייב לדווח על מצבו הנפשי של המושכר, אבל הוא ישר וישיר ומודיע באסיפת השכנים. ואז פורצת מהומה. כל הסחי הכבוש של שנות שכנות משותפת פורץ החוצה, כי בארץ תמיד יש קונטקט בין שכנים לטוב ולרע, שלא כמו בחו"ל, שם אין יודעים אם השכן שלך חי או מת. ומן המהומה שנוצרת באסיפת השכנים, אולי גם צומח רומן, או חפוז, לשני צעירים המתגוררים בבניין.

יש לנו מחזה מן החיים עצמם. רובנו חווים סוג של תוכן כזה, או דומה, מבויים בנשימה אחת בידי ברודצקי. כל השחקנים ניצבים כל העת על הבמה, על רקע תפאורה הכי מממשת דיור בבתים משותפים מכוערים אז, של שני טור ומלבושים יומיומיים שעיצבה שירה וייז.

הקאסט ב"מי בעד": מאופיין בזיקוק דמויות שכנים מוכרים בבתים משותפים. זהו נדב אסולין, המדייק סוג של בטלן עם נפח גדול. ישנה השכנה הדביקה, הבלתי נלאית, תמיד בוועד, בגילום מהחיים של ענת וקסמן. יואב לוי משכנע כאבישי המוטרד-עייף שרק רוצה להימלט מהבית המשותף בשלום אבל בגלל יושרו המיותר, הוא עובר חקירה צולבת. מיכה סלקטר, נודף מכובדות נפוחה שהעניק לעצמו בהצלחה. טובים הם אביגיל הררי כעמליה, כנרת לימוני, ליר עיסה  וליעם פינטו.

יש לנו כאן מימוש תיאטרוני מוצלח של יחסי שכנים בבתים משותפים בארץ, סוג של פולקלור ייחודי לה. כי כאן זה לא שם שלא מכירים את האחר ואפשר לגווע בשקט בלי התערבות שכנים. כאן זה כשהרוב נדחפים לחיי כולם, כולם יודעים את רוב קורות כולם, כולם משמיצים את כולם אבל גם חומלים קצת על כולם. וזה ייחודה של הארץ ומבוטא היטב במחזה "מי בעד".

אמא - תיאטרון בית לסין

 

מאת: דבורה נמיר

מיקוד מדויק בזן של אמא נוטשת בית, שונה מהסטריאוטיפ האימהות הקדושה שהקנו לנו בילדותנו. ומה פגישה מחודשת של אם כזו עם בנותיה מייצר אצל כל הנפשות הפועלות. מאת ובבימוי: הלל מיטלפונקט

במחזה של הלל מיטלפונקט, "אמא", ובבימויו, שובר המחזאי מוסכמות על אימהות מסורה, קורבנית, סוג של אישה קדושה שתעשה הכול למען ילדיה גם במחיר איכות חייה, גם בוויתור על יישום שאיפותיה, גם בנטישת קריירה ובפרט: בסילוק רצונותיה מעצמה. יש לנו כאן אמא מרוכזת בדמות שיצרה לעצמה, שאומדת את כישרונותיה האמנותיים מעל ומעבר ליכולותיה, שנוטשת בעל נגר ושתי בנות, למען יישום ספק קריירה של זמרת בארצות הברית, כי בארץ חיסלה קריירה של עצמה בניבול פה פומבי (וזה מעשה שאכן היה). וכשהיא מגיעה אל כלום בניכר, ומתעסקת בחשבון נפש חלקי, רובו לרעתה, היא חוזרת לארץ למשש דופק ולהחזיר לעצמה את בנותיה ובעיקר לחזור אל רכושה, דירה בה מתגוררת אחת הבנות שהשאיר לה אביה בעל נגריה, ושהיא ממשיכה את המפעל הקטן של הנגרייה בעצמה.

 למעשה, הדירה בארץ היא המאגר הכלכלי האחרון של האם, ועליו היא מתחבלת למוססו ולבנות לעצמה כאן קריירת המשך, חסרת סיכוי, שעולה כסף רב.

אלא שהאמא הזו לא לקחה בחשבון את העובדה שהיא חוזרת אל כלום. שהבנות שלה בנו חיים חדשים על פצעים מגלידים. שלשרוטות שלה יש חיים אחרים, בלי אמא מהיותה אם ביולוגית בלבד. האחת, לסבית, חיה בדירה שהייתה שלה ושל בעלה עם בת זוג שעברה פלילי עם ישיבה בכלא, ושתיהן מנהלות את עסקי הנגרייה שהוריש לה האב. השנייה, עורכת דין, מיישמת קריירה וחיה חיים לא מאושרים, מתסכלים עם בן זוג. שעכשיו הכול עקום אצל השתיים אבל עם סיכוי טוב לאחר כך..

ומשהו טוב מתרחש בכל זאת: הבת הלסבית שכל כך רצתה ילד, תקבל אותו כמתנה הכי יקרה מבת הזוג הפלילית בעבר, שהיא בהריון, לא ידוע ממי. והבת השנייה תמשיך בקריירת עורכת דין, שומרת על הנכסים המשפחתיים לבל ייחמסו על ידי האם המופיעה פתאום כדי ליישם ספק קריירה דועכת בחו"ל, עם רצון מידי למכור רכוש משפחתי ולכונן שוב קריירה בארץ, בלי רצון להוריש אותו לבנות.

 אין מי שבקהל שאינו נזכר בסוג כזה של אמא שמוצג במחזה. זו אמא שתמיד, בגלל היותה נוטשת, נשמעו לחישות אחריה בחדרי חדרים. למעשה, הוטבע בה סימון של נוטשת, כמו בבקר, לכל החיים. ומעניין שגברים נוטשים לא מסומנים לרעה. להם זה לא קורה.

נטע הקר התפאורנית, עיצבה דירה של מעמד בינוני הכי משעממת שיש. התאורה של זיו וולושין ממקדת ברכות סצנות שונות. אין אלומות אור דרמטיות. הדרמה נעשית בטקסט. ויש ארבע סוליסטיות שכל אחת מהן מבצעת קדנציות לתפארת. זו דניאל גל, האחות, עורכת דין מתוסכלת, במשחק אנרגטי, לא פעם מלווה בהגייה בלתי ברורה. זו יעל וקשטיין, האחות הלסבית במשחק מרוסן מידתי ואפקטיבי, זו מיקה שיבק,  הפליליסטית שאולי חזרה אל דרך הישר, במשחק עם הומור קטן, אנושי, מאזן את מתח החיים בין האחיות. וישנה יונה אליאן, שמגלמת אמא צבעונית, מניפולטיבית, אומללה באמת מהיעדר קריירה בחו"ל ובארץ, אישה מזדקנת, שרוצה לחזור הביתה לאחר שנסגרו בפניה אפשרויות הפרנוס בארצות הברית ואולי כאן ילך לה לאחר שתמוסס את רכוש הבנות.

 ובעצם, למה שתחמוס את השגרה הדוממת והמרפאה את פצעי בנותיה? והאם, אליאן, מבינה זאת וטופפת עם רגליה הנהדרות החוצה מדירת הבנות עכשיו, שוב אל אותה ארץ זרה, אל הזדקנות בודדה ואכזרית?

 לראות, ולהשוות!

"לא שותקים" - סרט מבוסס על אירועים אמיתיים

 

מה קורה כשאינך יכול לבחור מה לומר, מה לעשות ובמה להאמין?

הסרט "לא שותקים" מוקרן בימים אלה ברשת הקולנוע מובילנד

 

סרט הקולנוע "לא שותקים" של הבמאי ליאון לי, זוכה פרס פיבודי לשנת 2014 – מוקרן בימים אלה ברשת הקולנוע מובילנד - בחיפה, כרמיאל ונתניה.

הסרט, המבוסס על אירועים אמיתיים, עוקב אחר שני זוגות סטודנטים באוניברסיטה בבייג'ינג, כשהימים חסרי הדאגות שלהם מתנפצים לפתע בשנת 1999 על ידי צו שאסר על התרגול הרוחני של פאלון גונג בסין.

כשהמדינה מפיצה שקרים ומתחילה לדכא באכזריות כל קול של חוסר הסכמה והתנגדות, דרכיהם מצטלבות עם דניאל, כתב אמריקני ציני הנאבק למצוא משמעות למקצוע שלו במדינה שהוא אוהב. כשהסיכון של כלא, עינויים ואפילו מוות נשקף מעליהם, כולם חייבים לבחור: ללכת עם מצפונם ולדבר אמת, או לשתוק בעוד פשעים זוועתיים נמשכים.

פאלון גונג היא דרך טיפוח-תרגול עתיקה המבוססת על העיקרון – אמת-חמלה-סובלנות. השיטה מציעה הדרכה לצמיחה רוחנית ולחיים מוסריים. לאחר שצברה פופולאריות עצומה, השיטה נאסרה לתרגול בסין הקומוניסטית. מאז 1999 ועד היום מתרגלי השיטה נמצאים תחת רדיפה אכזרית הכוללת התעללות, עינויים, עבודה בכפייה ואף רצח לשם סחר אברים.

הסרט מוקרן ברשת הקולנוע מובילנד במספר בתי קולנוע במקביל – חיפה, כרמיאל ונתניה. לפרטים ולרכישת כרטיסים:

https://www.movieland.co.il/movie/4318

"ימים טובים: סיפורו של זאב רווח"

 

צילום יוני המנחם - האיש שבא לקחת

לזכר זאב רווח:

סינמטק תל אביב יקרין לאורך השבוע את הסרט התיעודי החדש "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח"

לציון זכרו של זאב רווח ז"ל (2025-1940), סינמטק תל אביב יקיים 3 הקרנות לאורך השבוע של סרטו התיעודי החדש של אלון גור אריה "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח": ביום א' 26.1.25 בשעה 19:00, ביום ג' 28.1 בשעה 17:00 ובשבת 1.2.25 בשעה 14:30.

1969  Kinnereth  להט במים , זאב רווח ,   צילום - יוני המנחם

זאב רווח, הקומיקאי העממי של ישראל, נלכד בטייפקאסט שלימים הפך לכלאו. מן הבמה היוקרתית של תיאטרון הקאמרי ועד לדמויות מן הקולנוע שנחקקו בזיכרון התרבותי, רווח נאבק למצוא את מקומו בין העולמות: בין דת לחילוניות, ובין קאלט לאמנות גבוהה. בעזרת חומרים נדירים ועדויות יוצאות דופן, הסרט "ימים טובים" - כשם שיר הנושא של סרטו "רק היום" שבו כיכב והיה הראשון שביים, מתווה את סיפורו המורכב של רווח, כמסע קולנועי על תשוקה וטרגדיה של אגדת מסך שלא הכרנו באמת.

ישראל / 2024 / אורך: 80 דקות.

חגיגה בסנוקר - צילום יוני המנחם

לפרטים והזמנות

סינמטק תל אביב, רחוב הארבעה 5, ת"א, טל' 6876*

 

האירוע - דרמה רגישה

 

 

 

יצירה של אנסמבל התיאו-טרון

11.2 בקפה תיאטרון הקאמרי

צילום: מיכל חלאבין

בן וכלה נרגשים לקראת חתונתם. שתי המשפחות מהלכות על ענן.
היום בצהריים משהו קרה בין איש נכבד, אבי הכלה, לנ׳, אמו של בן, החתן.
"האירוע" בין השניים מכה גלים ומטלטל את עולמן של שתי המשפחות.
אל מול המצוקה, הבחירות שעושה כל דמות מעמידים את ערכיה במבחן.
"האירוע" היא דרמה המשובצת ברגעים קומיים, כי כמו בחיים- שני אלו לא באים בנפרד.

 

יוצרים ושחקנים:

ניהול אמנותי: נתנאלה תירוש, מחזה ובימוי: יעל ניברון, במאי מלווה: עמוס אורן

שחקנים: שרון אלכסנדר, יעל ניברון, אליהו פלאי, שיר שנער, נתנאלה תירוש.

יעוץ אמנותי: אודי בן משה, דרמטורגיה: שלומית כהן סקלי, תהליכי מחקר:  הרב יוסי פרומן

עיצוב במה ותלבושות: יותם רותם, מוסיקה מקורית: גל לב, עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

 

 

אנסמבל התיאו-טרון, הכולל יוצרים מהקשת הישראלית - חילוניים ודתיים, מעלה דרמה העוסקת בפגיעה מידי איש סמכות.

"האירוע" מבקש לבחון התמודדות עם פגיעה במישור האישי, החברתי והרוחני, כיצד פגיעה פוגעת, לא רק בנפגע הישיר ממנה, אלא ביכולתה להכות גלים במעגל הקרוב לנפגע וכן במעגל הקרוב לפוגע. כמו כן בוחנת ההצגה את המבט המוסרי, הרוחני, לצד המבט הרגשי, האישי, המופנה כלפי דרכי ההתמודדות השונות ומעלה שאלות באשר לאפשרויות הריפוי החברתי והאישי בתוך מעגלי פגיעה, אם בכלל הן אפשריות.

 

התיאו-טרון הוא מעבדה יוצרת  אשר קמה במטרה ליצור תיאטרון ירושלמי מרענן ואקטואלי השואב השראה מהחיבור בין עולם הרוח היהודי לבין המדיום התיאטרוני.

במעבדה אשר קמה בעקבות חזונו של הרב מנחם פרומן ז״ל, פועלת קבוצה של יוצרים, חילוניים ודתיים, הרואים בירושלים את מקום פעילותם הטבעי וזאת בשל יכולתה הייחודית של העיר להפגיש בין קצוות - חדש וישן, חומר ורוח, תשובה ושאלה.

עבודותיה הקודמות של הקבוצה למבוגרים עלו על במות שונות ברחבי הארץ: "ספר תולדות אדם" (עיבוד: נתנאלה תירוש, בימוי: נתנאלה תירוש ובשמת חזן), "מחר נצחק" (מחזה: נדב סדקה ונתנאלה תירוש, בימוי: קרן חובב), "חלילה" (מחזה ובימוי יונתן בלומנפלד), "מחכים לציפורים" (מחזה: יהושע סובול, בימוי: יעל ניברון), "אדל" ע"פ רב המכר של יוכי ברנדס (עיבוד: נתנאלה תירוש ונדב סדקה, בימוי: נתנאלה תירוש).

 

לכרטיסים ל-11.2 בקפה תיאטרון הקאמרי בשעה 20:30 יש להקליק כאן.

 

 

 

 

 

 

10 ש"ח לסרט בכל בתי הקולנוע ב-16 בינואר

 בצל גל ההתייקרויות במשק וההכבדה על הכיס ביום חמישי 16 בינואר, כל הסרטים בכל בתי הקולנוע בארץ ב-10 שקלים בלבד!

 

בכורה ארצית של "סודה" בכיכובם של רותם סלע וליאור רז ו"דברים קטנים כאלה" עם קיליאן מרפי

 

שוברי הקופות: "הטבעת" סרטו של אדיר מילר, הזוכים הגדולים של גלובוס הזהב: "יופי מסוכן" ו"אמיליה פרז",

"מופאסה: מלך האריות", "מואנה 2" ו"סוניק 3"

 

ביום חמישי, ה-16 בינואר, יתקיים “יום הקולנוע” – חגיגה קולנועית במסגרתה ניתן יהיה לצפות בכל הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ במחיר סמלי של 10 שקלים בלבד לכרטיס.

 

“יום הקולנוע” נערך ביוזמת התאחדות ענף הקולנוע בישראל, ומציע הזדמנות לכל אוהבי הקולנוע לצפות בסרטים חדשים לצד להיטים מכל הז’אנרים – ישראלים ובינלאומיים, בהם סרטים שיוקרנו בבכורה ארצית:

״סודה״, סרטו של ארז תדמור בכיכובם של רותם סלע וליאור רז, "לוחמות ללא גבול" סרט אמריקאי בהשתתפותה של רונה-לי שמעון, "איש זאב", "תעלול של מירוץ" מדובב, "הממלכה של קנסקי" מדובב, "דברים קטנים כאלה" עם קיליאן מרפי.

 

סודה - קרדיט צילום: מורן רז, ורד אדיר

בנוסף יוקרנו הלהיטים הגדולים בהם: "הטבעת" סרטו של אדיר מילר, "בחורים טובים 2" סרט נוסף של ארז תדמור בכיכובם של מאור שוויצר וניב סולטן, "מופאסה: מלך האריות", "סוני 3", "מאורת הגנבים: פנתרה", "מרשעת"

והזוכים הגדולים של טקסט גלובוס הזהב: "יופי מסוכן" ו"אמיליה פרז".

 

דני כפרי, מנכ”ל התאחדות ענף הקולנוע, מסר: “יום הקולנוע מאפשר לצופים ליהנות מהזדמנות ייחודית לראות יותר מסרט אחד במחיר סמלי, ולחוות את ההנאה שבהקרנה איכותית על המסך הגדול. עם מגוון עצום של סרטים ישראליים ובינלאומיים, מדובר ביום חג אמיתי לכל אוהבי הקולנוע. אני מודה לכל בתי הקולנוע בארץ על שיתוף הפעולה ביוזמה המיוחדת הזו.”

 

אל תחמיצו – כל הסרטים, בכל בתי הקולנוע בארץ, ב-10 שקלים בלבד, ביום חמישי ה-16 בינואר.

הצגה חדשה - NO NAME

 

תיאטרון Fulcro גאים להציג בבכורה:

"NO NAME"

             מסע עוצמתי של אשה
             אל עבר חירות, תקווה וחיים.

     מאת והשתתפות השחקנית מרינה שויף

14בינואר               15 בינואר

3 במרץ                4 במרץ

25 באפריל                26  באפריל
במרכז סוזן דלל

מרינה שויף מציגה את  NO NAME , מחזה מאת: קסניה ירוש ובבימוי: דאשה שמינה. הצגה עוצמתית

בשיתוף תיאטרון Fulcro, המשלבת תיאטרון, מחול ומדיה דיגיטלית. ההצגה חושפת סיפור אישי ואותנטי

בז'אנר האוטופיקשן, שבו משתלבים אלמנטים ביוגרפיים עם יצירה בדיונית. ההצגה תתקיים בשפה העברית

) עם כתוביות ברוסית( וגם בשפה הרוסית ) עם כתוביות בעברית(.

במרכז העלילה עומדת אישה שמתמודדת עם כאב, תלות, זרות, והתמודדויות קשות נוספות - על רקע

מאורעות היסטוריים כמו הגירה, חינוך סובייטי, התמכרות ואלימות. זהו סיפור על מאבק פנימי, על זכותה של

אישה לטעות ולבחור בחיים, גם במציאות קשה ואלימה. מאז ילדותה, היא חווה את עצמה כ״לא מספיק״. היא מנסה להתמודד עם הציפיות, עם התפקידים שהיא נדרשת למלא, ונשאבת למסלול של הרס עצמי. תלות ,אלימות כלפי עצמה, זרות והחפצה כלפי גופה-שלה. לאורך כל הדרך, היא מחפשת מקור לתמיכה, מישהו שיהיה משענת להיאחז בה. בסופו של דבר היא מוצאת את התשובה בתוך תוכה. ההצגה שואבת השראה מחייה של השחקנית ומהמחזה" 4:48 פסיכוזה" של שרה קיין, אך מעניקה לגיבורה שלה סוף אחר – מלא בתקווה ובחירות אישית.

מימין לשמאל פולינה מרינה ודאשה קרדיט צילום גאלה שרייר

"הפרויקט No Name אינו רק יצירה אמנותית, אלא יוזמה חברתית שמטרתה להעלות מודעות ולתמוך בנשים במצבים קשים." אומרת דאשה שמינה הבימאית, ומוסיפה" המשימה שלנו היא לייצר שיח חברתי נגד אלימות, לטפח סביבה בטוחה ולחזק נשים. במסגרת הפרויקט, אנו יוצרים מדריך לארגונים המסייעים לנשים, משתפים סיפורים

אישיים שמגיעים מקהל הצופים ומעניקים להם מענה מקצועי, ומפתחים פלטפורמה אנונימית לשיתוף וקבלת תמיכה. בנוסף, חלק מהכנסות המופע יועברו לארגונים המסייעים לנשים שחוו אלימות. זהו חזון החורג מגבולות הבמה, עם שליחות חברתית משמעותית."

NO  NAME היא מסע חושפני וחסר רחמים, המהווה קריאה לדיאלוג חברתי ומעודד קהילות לתמוך ולחזק את הכוח הפנימי של כל אישה. בעידן בו הכוחנות והאלימות מכתיבות את הנראטיב, כאשר הלוחמנות מוצגת כעוצמה No Name — מציגה את הפגיעוּת, את הזכות לטעות ואת החירות והעוצמה לבחור בחיים .

 קרדיט פאינה קרא

קרדיטים:  רעיון ושחקנית ראשית: מרינה שויף, מחזאית: קסניה ירוש, במאית :דאשה שמינה, מעצבת תנועה ופרפורמרית : פולינה דריידן, מלחינה: סשה גפן, מעצב תאורה — מקסים דוב.

תודה מיוחדת ללנה קולינה על הדחף ליצירת המופע. בלעדיה העבודה הזו לא הייתה מתאפשרת.

 

קבוצת התיאטרון העצמאית Fulcro נוסדה בסנט פטרסבורג ב-2020, מאגדת שחקנים, במאים, מחזאים ,מוזיקאים ואמנים, ופועלת מתוך חזון אמנותי, חברתי ופוליטי. הקבוצה שואפת ליצור תיאטרון אופקי ורב-

תחומי, המעמיק בחקר אסונות הומניטריים. עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-2022, הם בחרו להפסיק את פעילותם ,ורבים מחבריה עברו לישראל , כאן הם ממשיכים ליצור ולפתח את דרכם בעולם חדש.

משך ההצגה: שעה ו-20 דקות
מומלץ מגיל: 16+  (כולל סצנות אלימות ועירום חלקי )

 

14 בינואר הצגה ברוסית עם כתוביות בעברית

15  בינואר– הצגה בעברית עם כתוביות ברוסית

3  במרץ -הצגה ברוסית עם כתוביות בעברית

4  במרץ - הצגה ברוסית עם כתוביות בעברית

25 באפריל -  הצגה ברוסית עם כתוביות בעברית

26.4 אפריל – הצגה בעברית עם כתוביות ברוסית

 

ההצגה תתקיים בשעה20:00

באולם ירושלמי במרכז סוזן דלל                 
  מחיר כרטיס: 135 ₪ לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים:

https://did.li/fZJrl