אמדאוס - תיאטרון בית ליסין

 

מאת: דבורה נמיר

כוח הגאונות נפגש עם בינת הבינוניות, מתסיסת הקנאה  ומקדמת הסבל.

אמדאוס - צילום: יוסי צבקר

בהפקה מדוקדקת ועשירה מעלה עכשיו תיאטרון בית ליסין את המחזה, "אמדאוס" של המחזאי היהודי-בריטי, פיטר שאפר, שנחל הצלחה בלונדון החל משנת 1979. קדמו לו הסיפור הקטן של אלכסנדר פושקין על מערכת קינאה בין סליירי לבין מוצרט, שנכתב ב – 1830 עם השלכה על קנאות גלויות וסמויות בכלל, שמוצאים בסיפורי קינאה תנ"כיים, או סתם סיפורים היסטוריים, הרסניים גם למקנא.

כדי לייצר דרמה אמינה בהן, יש פיתוי כרוני לבנות דמויות קצה, הן באופיין, הן בתולדות חייהן ובעיקר בבוהק כישרונותיהן בהשוואה לדמויות בינוניות מולן. וזה בדיוק המתכון הנצחי לסיפור מתפתל וטוב, גם מהחיים אז, כפי שרקח שאפר ב"אמדאוס": ילד גאון שמנגן בפני קהל מוזיקה שהלחין כבר בגיל שש, יוצא עם אב דורשני לנגן ברחבי אירופה. הוא מגיע לווינה, כבר מוכר כגאון, אולי פרחח, שובר מוסכמות ואגואיסט, כפי שעיצב את דמותו המחזאי. הגאונות היא המדד הסופי שלו. לעומתו, אנטוניו סליירי, דמות מפתח מוזיקלית בווינה, הוא בעל כישרון בינוני עד כמה שמוכיחה המוזיקה שלו, אבל פדגוג מעולה שהעמיד תלמידים מוכשרים לרוב כמו בטהובן, שוברט, צ'רני ובכך הוא מקבל משקל היסטורי ראוי.

ההתגוששות ביניהם, כפי שמוצגת עתה ב"אמדאוס" בבימויה המובנה של רוני ברודצקי היא מרתקת. על רקע תפאורה מרמזת טרקלינים, שעיצבה כנרת קיש, האירה  קרן גרנק, ושלל בגדים הדורים ומסיכות יצירתיות שעיצבה שירה וייז - מתנהלים ליאור אשכנזי, אנטוניו סליירי וטל גרושקה, מוצרט, בדרך אל טרגדיה נעוצה באונים היחסיים של הבינוניות בפני כישרון פורץ. גרושקה מצליח לגלם מוצרט מתבגר המערבל יצרים חשופים נסלחים עם גאונות מוזיקלית. כבר שכיב מרע, הוא מרגש כשהוא מכתיב-לואט לסליירי את הפרטיטורה של הרקוויאם המפורסם שלו לקול צללי הדיאס אירה, למען ההיסטוריה של התרבות.

סליירי של אשכנזי הוא אדם המכיר את תוכו המוגבל, חרף מעמדו הרם בחצר הארמון. ההכרה הזו משרישה בו סבל בלתי נפסק ששיאו הוא אותה סצנת שיא בהיפוך: מוצרט מכתיב לו את הפרטיטורה של צלילי הרקוויאם, ישר מראשו אל עטו הכותב. והכותב, נמוך קומה, כנוע בפני ההלחנה הגאונית של מוצרט, כי אלו תווים לתיעוד בהיסטוריה של המוזיקה. וזה מעמד תיאטרוני מדהים, משוחק באמינות.

ראוי הוא משחקה של יעל שטולמן כאשתו של מוצרט, המגלמת אישה סובלת עד קצה שבו היא מובילה בעצמה את המשך חייה עם  שניים משישה ילדיה שנותרו בחיים. מרשימה ומעשירה את ההפקה גם הזמרת האופראית אלינור זון. וטובים הם מייק אלישקוב, אבירם אביטן, ערן ישראל, בני אלדר וטל דנינו.

ל"אמדאוס" של שאפר הישג נוסף מעבר להיותו סוחף: הוא מתפקד כמיסיונר מסור של מוזיקה קלסית. יש הנכנסים אל תוכו גם מבלי דעת מוזיקה ויוצאים ממנו עם מוצרט בלב.

לאונרד בתיאטרון תמונע: מסע פיוטי בעקבות המשורר שנגע בנצח

 מאת: חנה דרורי קשי

אנסמבל תיאטרון תמונע מעלה את "לאונרד" - פרפורמנס עמוק ומרגש המצייר את תחנות חייו של לאונרד כהן. צלילה אל תוך כתיבה פורצת דרך, אהבת אדם ותהייה קיומית בלתי פוסקת.

לאונרד. צילום: דוד קפלן 

במלאת עשור ללכתו של לאונרד כהן, אחד היוצרים הגדולים והמשפיעים ביותר בתרבות האנושית, מעלה תיאטרון תמונע יצירה המבקשת להתחקות אחר עולמו הפנימי. המופע, בבימויה של נאוה צוקרמן, אינו רק מחווה מוזיקלית, אלא מסע אסוציאטיבי בעקבות המשורר ששירתו הכתה גלים בכל תחומי החיים: אמונה, יצירה, ומחאה חברתית נוקבת.

אינטימיות כערך אמנותי

המופע מתקיים באולם קטן של תיאטרון תמונע, והחלל הזה מעניק לחוויה ערך מוסף של אינטימיות נדירה. המרחק המצומצם בין הקהל לשחקנים מאפשר לצופים להרגיש חלק מעולמו הפרטי של כהן. השימוש המושכל באפקט של עשן מוסיף נופך חלומי ומסתורי למסע, ואף שהיה לעיתים מעט דומיננטי, הוא שירת נאמנה את האווירה הפיוטית והמזוקקת.

המשורר שאהב את האדם

לאונרד כהן (1934-2016) התחיל את דרכו כמשורר וסופר, וגם כשפנה למוזיקה, כוחו הגדול נותר תמיד במילה הכתובה. הוא היה "נשוי ליצירה", נווד נצחי שחיפש תשובות במקומות הנידחים ביותר של הנפש. כהן נודע באהבתו העמוקה לאדם ובמבטו החומל על חולשותיו. הוא ראה בנשים מקור השראה קדוש ובאהבה - שער להבנת הקיום. המופע מצליח להעביר את האהבה הזו, לצד הביקורת שלו על הפוליטיקה והשימוש הציני בבני אדם, תוך שהוא יורה חיצים חדים ומדויקים אל עבר חוסר הצדק בעולם.

הדמות והביצוע: חיבור מרגש על הבמה

הלב של המופע הוא גיל אלון, שגם אמון על התרגום המופתי לעברית. אלון נכנס לדמותו של כהן בצורה מרגשת ומרשימה, כשהוא מביא לבמה דמות סנטימנטלית, רגשית וחשופה להפליא. הוא חי את הכאב והחיפוש של המשורר. הוא מציג את כהן כמי שחוזר אל רגעים מכוננים בחייו, וזועק נגד הקרבת ילדים על מזבח של אידיאולוגיות. 

לצדו פועלות שתי שחקניות נפלאות, אנה בנימין וגל פאר, שהן גם זמרות ונגניות מוכשרות. יכולות השירה שלהן הפיחו חיים חדשים בטקסטים של כהן, והנגינה החיה על הבמה הייתה עוצמתית ומלאת רגש. השילוב בין אלון לבין הקולות שלהן לבין הנגינה המקצועית יצר מארג הרמוני שהפך את המופע לחוויה מוזיקלית מהפנטת. הן מצליחות להביא אל הבמה את הצד הנשי המיתולוגי שליווה את חייו של כהן, בביצועים שמשלבים עוצמה ועדנה. כל זה מתאפשר גם בזכות הניהול המוזיקלי המדויק של אייל שכטר ועיצוב הבמה והתלבושות של טל אריאל ארביב.

 

לאונרד. צילום: דוד קפלן 

תרומה לאנושות שתמשיך להדהד

תרומתו של כהן לאנושות טמונה ביכולת שלו לגעת בכאב ובחן בו זמנית. המופע בתמונע מצליח להזכיר לנו מדוע שירתו נותרה רלוונטית כל כך – היא נוגעת בנצח. המפגש הזה הוא הזדמנות לעצור ולהקשיב לקולו של משורר שלא הפסיק לחפש את האור בתוך הסדקים. ובינתיים אפשר להתמוגג מהשירים המוכרים - Dance Me to the End of Love,  , First we take Manhattan , הללויה ועוד .

מועדי המופעים הקרובים בתיאטרון תמונע

יום ג' 24.2.26 בשעה 19:00 יום ד' 25.2.26 בשעה 19:00 מוצ"ש 7.3.26 בשעה 17:00 יום א' 8.3.26 בשעה 19:00

תיאטרון תמונע

איפה הילד - תיאטרון האינקובטור

מאת: דבורה נמיר 

 אישה מחפשת את עצמה תחת לחץ חברתי למימוש אימהות

צילום: רדי-רובינשטיין

אורך זמן-מה עד להתבהרות המחזה, כי מדובר בצעירים של היום שחיים כל כך אחרת מאשר הוריהם, אף שההורים נתפסים בעיני עצמם, או  לפחות חלק מהם- כליברליים. ובכן, הילדה שלהם במחזה, בשלהי שנות השלושים שלה, מזמנת לחלקם אכזבות, באשר היא אינה "תקנית". היא מורה, או משהו אחר. לא מרוצה מחייה. אינה נשואה. אין לה ילדים. אחרי שנות שחיקה כמורה, היא רוצה משהו אחר, מסעיר. אולי נסיעה להודו, לאשרם כזה או אחר, להסתופפות עם ישראלים אחרים שאינם מוצאים את עצמם ונזקקים לפרק זמן אקזוטי או כזה שמבאר להם את חייהם. ואולי יבארו לה שם את בעייתה או חוסר בעייתה אלא בעיית סביבתה. ואולי תבין את מין חייה ואולי יסייעו אף למימוש נישואיה. בסטטיסטיקה של בוגרי הודו, המרבץ של צעירים שם, אינו מקדם נישואים. אבל הוא, אולי, מקדם הבנה עצמית שלא לחזור על אותו דפוס התנהגות, אלא ליצור הבנה אחרת  שמייצרת פתרונות אחרים בחיים.

צילום: רדי-רובינשטיין

במחזה זו הדילמה של אותה אישה אם להיות אישה לבד, לא בודדה בהכרח, לשחות נגד הזרם או להתכופף תחת לחצי ציבור אל נטל האימהות או אל חוויית האימהות, כפי שאימהות נתפסת על ידה. והאימהות היא מגוונת: בנישואין, או ברווקות, בהסכם זוגי עם מישהו שמוכן לאבהות אבל לא לחיי נישואין.

והאם יש לאישה כוח לעמוד בלחץ סביבתי בין אם היא לא נשואה ורוצה ילד, ובין אם היא מעזה לא לרצות להיות אימא. יש נשים גם מהזן הזה והן עדיין מוקעות בחברה כזו או אחרת.

וכולם מכירים את הסיפור הקלאסי של ערב חג, התכנסות משפחתית ואישה שמגיעה לבד, ומוצפת בהמשך בשאלות, בטענות וטרוניות מדוע היא בכלל לבד. וכל הפלישה הפומבית הזו אל חייה מחלחלת פנימה הכי רע שיש. האם נכון להיות אישה תקנית עם בן זוג, אם למשל, במקרה שלה, טוב לה עם עצמה או עם  ידידה או ידיד ולהישאר כפי שהיא, נטולת פתרון "הוגן" על פי החברה והוריה?

                                                                     צילום: רדי-רובינשטיין

 ואת הסיפור הזה מגוללים ארבעה: יעל טל, יוצרת ובימאית ההצגה, נעמה רדלר,  שהלחינה את המוזיקה המקסימה שלה וגם משחקת בה, מנגנת, רוקדת, מתלבטת בהצגה אם להיות אימא, ומגוללת לחץ חברתי לאימהות בין אם זה מתאים לאישה, או שיש לה התלבטות בעניין הרה גורל אישי כזה. ולהיות ישרים: לא כל אחת נולדה להיות אימא, איתי וקנין על תקן מנהלת בית ספר, המאמצת את המילה אורגזמה ללקסיקון הפרטי, בהתייפות אופנתית ליברלית לרוח הזמן, ואילן פרבר, בתפקיד אלוהים היררכי, לא קדוש, נושא ונותן גמיש.

המחזאית מציפה את הזיוף  בין דרישת החברה לאימהות לבין הטקסט בדבר עצמאות האישה על חייה. השחקנים, כולם שחקנים טבעיים, יומיומיים, מהודקים לרחשי צעירים בשנות השלושים שלהם, דרכם משתקפים חיי אישה רגילה במקומותינו: לא יפה מידי, לא צעירה מידי, לא משכילה מידי, עם רצונות גדולים לשינוי בחייה. לא בטוח שהיא תמצא אותם בהודו. כי מסעות כאלה אנשים יכולים לעשות עם עצמם בבית, ולא בהכרח לנדוד למקומות אחרים.

הריטריט , תיאטרון הקאמרי - נתיב הרצח צורך ביאור נתיב

 

מאת:  דבורה נמיר

צילום: רדי רובינשטיין

בכל רצח ניתן להטמין גרסאות שונות מכילות סיפור אכזרי, פשטני, מורכב, גורר דמעות, מעורר דחייה, מעורר התפעלות אפילו, אם הוא מסועף-מנומק באמת. ב"הרטריט" של המחזאית-שחקנית, בת חן סבג, שמאחוריה הצלחת המחזה, "אהבה ומגפה", מתקיים רצח שמציאת קצה החוט שלו מסועפת במיוחד. את השראתה לסיפור נטלה מהסופרת הבריטית, אגתה כריסטי, מהמחזה שלה, "מלכודת עכברים" שעלתה לראשונה בלונדון ב-1952.

העלילה הועברה בווריאציות לווילה בנגב, רכש של מיליונר רוחני לרגע, שמזמין את חברי העבר שלו לסוג של גיבושון שהוא למעשה ריטריט מדברי.  ביסודו, זהו הרצון שלו לבאר להם משהו על התהליך הרוחני הנעלה שהוא עובר לאחרונה. החברים, מפקפקים מקנאים בו, מחליטים לפרוש מהפגישה לביתם, אך סערה שפוקדת את המקום מאלצת אותם להישאר בווילה. וכשאורות כבים בפתאומיות מתבצע שם רצח. מאותו רגע כל אחד הם הוא חשוד מידי.

ומי הרוצח? שאלת השאלות. יוני הרי כינס חברים לכבוד יום הולדתו כשהוא יודע שכולם שונאים את כולם, ובעיקר, כולם רוצים ממנו כסף לאחר שמכר את החברה בהצלחה. אלא שהוא מפתיע אותם: הוא רכש את המבנה שהתכנסו בו ואת ההר שליד כדי לנטוע בו יער ולהחזיר את הטבע לתיקנו המקורי, כל זאת במסגרת תיקוני מצפון נוקף על שבעבר הקרוב החברה שלו בנתה אפליקציות של משחקי ילדים שמשחיתים את הטבע. הוא גם החליט לחזור  למוטב. הפסיק לשתות אלכוהול, להיות איש טוב.

החברים אחוזי קינאה בו. אשתו הראשונה רוצה שירכוש לה בית בפאפוס, למען בנה הדו מיני שמתאווה להיות גם בת ובפאפוס, אולי, יחסוך מעצמו התעללות ילדים כשהוא מתנאה בבגדי ילדות, כך היא חושבת. לדבריו, אין לו כסף נזיל כי מכר את החברה ב-18 שקלים, אחרי שהותיר בידיו נכסים. גם השותף שלו רוצה ממנו חלק מהכסף. ומי עוד בתור לכסף? אשתו השנייה בעבר שטוענת שהיא הרתה לו. ויש עוד בעיה: יוני התעסק עם בתו של בן הדוד והבת של בן הדוד היא הבת של יוני. וישנה אחינועם. היא גבר שהפך לאישה. ודוד התאהב בנועם (הגבר לא האישה) ואשתו הראשונה של יוני הייתה מאוהבת בדוד, אחיו, שהתחתנה עם יוני כדי להיות קרובה אליו. ומי לבסוף רצח את יוני? אולי בן הדוד, כיוון שהוא התעסק עם אשתו והבת שנולדה היא מיוני. וכשהוא מדבר עם השף הערבי הוא מציין "שמאוחר מידי" ואת המילים קולטת אחינועם והיא מענישה? ומי רצח את הזונה מלאס ואגס? ומי נתן לה ביד שקית למצוץ רעל?

וזו רק תחילת התסבוכת. יש לפנינו חבורה מעורבת האחד בשני בכל סוגי העדפות מיניות  והכול מסתובב סביב יוני וברגע שמתברר שאין כסף הם מאבדים בו עניין. 

הבמאי עירד רובינשטיין מלהטט עם החומרים המסועפים ביעילות אינטנסיבית. המוזיקה של רועי ירקוני מספקת צלילי מתח תואמים והתאורה של מתן פרמינגר משקפת ומבארת תוכן כשצריך. המאפיין בהצגה היא עבודת צוות של תשעה שחקנים הפועלים במהודק, פעמים כיחידה אחת, כשכל אחד מהם מבצע קדנציה משלו לחישוף כישרונותיו.

יואב לוי הוא זאכי משלנו, דמות מההתנחלויות, זריז, דואג יעיל, אכפתי. בת חן סבג ניחנה בקסם אישי מתורגם היטב לבמה. כל תנועה אגבית שלה משמעותית. כל הגייה, מחייה. יוני בביצוע עידו ברטל, מיישם בתפקידו איש נחשק מתנשא. כנרת לימוני היא ריקי נפלאה, מלאת ניואנסים מבארי חיי נישואים לא מוצלחים שהיו. טובים הם ישי גולן, ערן מור ואנה חריט,  ומהנים הם דוד בילנקה ולואי נופי.

ובסוף, הייתה לנו הצגה מסועפת, צורכת ריכוז להבין מי הוא מי ומה עכשיו ולמה וכמה. אטיוד טוב למוח. הנאה גדולה מחוויה.

האבא - תיאטרון הקאמרי בשיתוף עם תיאטרון אלעד

 מאת: דבורה נמיר

שיקוף מהחיים של תהליך אובדן המוח, מכאיב ומעורר חמלה

צילום: תומר חרובי.

שיתוף פעולה בין תיאטרון אלעד הדרומי (נפלא שהוקם) לבין תיאטרון הקאמרי מניב את ההצגה, "האבא", של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, בתרגומו הנהיר של דורי פרנס, שבכך השלים מין סיכום משפחתי למחזותיו "האם" ו"הבן".

זהו סיפור על אדם שמוחו עוזב אותו בהדרגה. הדרגתיות שאין מנוס ממנה, מרגע שאובחנה המחלה, דימנציה. הסביבה הקרובה שלו רואה, סובלת, כואבת, נטרפת, לעיתים שונאת את המצב ואת האדם שהובילה לחיים שכולם שירותים מלאים, שאינם נגמרים עד המוות בבית או במוסד. זאת בדיוק הדילמה של הבת, הקרובה היחידה שנותרה לו, אחרי מות אשתו ובתו השנייה. האם להשאיר אותו בדירתה עם טיפול סיעודי או לשלחו למוסד.

 והוא, ככל הנראה במוסד. כי אופן כתיבת המחזה של זלר, הוא כמעט מתעתע. יען יש רגעים שברור לנו שהזקן בדירתו. ויש רגעים שבהם נהיר לנו שבתו אספה אותו לדירתה. אך  גם נעלה מכל ספק שהוא במוסד, כי קשה עד מענה להחזיקו בבית. כי קרובים שחזו או טיפלו בקשיש  דימנטי ממש, ביומיום המייגע, המייסר, המטריף, הגורם לעייפות גדולה מהחיים, לטינה לעיתים כלפי הזקן, לתסכול למה אני המטפל ולא האח שלי, כי תמיד, הרי, ישנו האחד שעליו מוטלת האחריות המרבית  -  מגיעים למצב של הרמת ידיים. זה קשה עד מטריף. והמוסדות, חלקם גרועים.

ולהזכיר: מובאים אליהם קשישים שמאחוריהם קרובים שרוצים שוב חופש יחסי ואפילו התנתקות מהם. וכשהם כבר במוסדות, רבים מהקרובים ממעטים לבקרם, לדברי העובדים הסוציאליים של אותם מוסדות. אולם זלר אינו מודד קשיים של שארי בשר. הוא רק מציין אותם בטקסט שהוא בונה לבת ולסובבים את הזקן. כל שהוא מעוניין הוא לחדור אל מוחו הדימנטי של האיש, אל מסתרי המוח האנושי, לנסות לפצח את התעלומה הגדולה בתבל: סוד החשיבה. כיצד היא משתלבת בפיזיות מתפוררת של הזקן, איך נלחמים באובדן זיכרון, איך נלחמים בשיטיון שהולך ונעמק עד הפוך ישישים רבים לצללים מיטשטשים, מבוזים של עצמם.

הזקן של זלר יודע שהוא מידרדר, אבל מכחיש זאת בפרהסיה. הוא נכלא בתוך סצנות עבר שהגיון שיזורם זו בזו אקראי, אבל יש בהן אמיתות  מוצקות: הוא במוסד, אשתו ובתו האחרת – מתו. בתו הנותרת באה לבקרו לאחר שנאלצה לשימו במוסד, כי היא מחלקת את חייה עם בן זוג בלונדון. והוא, כמו קשישים רבים, שיודעים בהבזק של פיקחון, שהם מאבדים מהקוגניציה של עצמם, לא יודה בזאת. רק במקרים נדירים של אומץ הם מתוודים שהם הולכים אל הכלום אל אובדן עצמם. ורק אלוהים, אם יש כזה, יודע איזה סבל מחריד חווה אדם דימנטי באותו הבזק פיכחון.

שי פיטובסקי, הבמאי, עם המוזיקה הנוגעת של אלברטו שוורץ מוליך אותנו אל תוך הכאב, גם את אלה שכביכול פותרים "את המצב" בשליחת ההורים למוסד כזה או אחר, ומנסים בכך לסלק את עניין הזקנה מתודעתם. אלא שהעניין תמיד יציף אותם ותקנן השאלה מה יהיה איתם בבואם אל הקשישות, אל הישישות, עד כמה ישלטו במהלכי זקנתם, עד כמה יישארו צלולים, עד כמה הילדים יעזרו להם או יפתרו את הטיפול בהם בשליחתם למוסדות כאלה או אחרים. עד כמה יחושו בבדידות הזיקנה שעדיין לא ממש נוגעת בהם, אבל הם חושבים עליה בבהלה.

זהו אחד מהתפקידים הטובים של השחקן, דביר בנדק. פרשנותו את הזקן מידתית. הוא אינו נלכד בשטיקים קלאסיים של זקנים נרגנים או שוטים. ההפך: הוא בונה שרידים של אדם דעתני, ענייני. אולם מבעד לדמות נחשף מוחו האובד, התסכול מההיתפסות לזיכרון של הנחת חפצים ופריטים כמו השעון האישי שלו, כמבדק לכושרו השכלי. והוא מעציב ומעורר מחשבה ובעתה אישית.

משכנעת במשחקה המדוד היא תמר דיסקין, הבת. היא דואגת, חומלת, מותשת, ובעיקר מודעת להזנחה הזוגית שלה. הארבעה, גיא כהן-שלו, אדווה לוי, דר רוזנבאום ועמר שמשוני, מבצעים תפקידם במידתיות.

ובתום המחזה הכואב, נותרת מחשבה וגם תיקווה: שחמלה כלפי קשישים וישישים המתרבים במהירות בעולם המערבי – תיוותר פה ושם, גם אם אינם יכולים לרכוש לעצמם זקנה מרווחת במוסדות טובים, ובכסף רב.

 

התיאטרון הקאמרי מציג: רפרטואר 2026

 מאת: דבורה נמיר

דגש על מחזות ישראליים

"חברות הכי טובות" בגרסת המחזמר

שחקנים מובילים שמצטרפים לשורות התיאטרון

וכמובן; קברט

צילום: אור גפן

התיאטרון הקאמרי הציג הבוקר את רפרטואר ההצגות לשנת 2026, עם מחזות מאת ענת גוב, סטנלי קובריק וחנוך לוין, השחקנים המובילים בישראל, הבשורה המסקרנת על "חברות הכי טובות" בגרסת המחזמר, וכמובן; ההפקה המדוברת "קברט".

שנת 2026 תתאפיין במספר רב של מחזות ישראליים מקוריים.

ראשונה תעלה הקומדיה לנקות את הראש בכיכובם של עירית קפלן, איציק כהן ואלעד אטרקצ'י, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש ברוסיה, על ראש עיר שבוחר מועמדת חסרת סיכוי להתמודד מולו בבחירות, ומגלה שמדובר במתחרה קשוחה. מחזה מאת אילן חצור בבימויה של מור פרנק.

בינואר תעלה הדרמה הקומית לא הייתם צריכים עם רמי ברוך וסנדרה שדה, על זוג שחוגג את חתונת הכסף, כשברקע מתכנן הבעל לעזוב את אשתו לטובת אהובתו מהעבר. מחזה מאת טל מילר בבימויו של עמית אפטה.

רבקה מיכאלי תככב בשלום בית, קומדיה מאת גלעד שמואלי בבימויה של שיר גולדברג, על אלמנה שעוברת לדיון מוגן ומחליטה לברוח – לחזור הביתה. מבט מפוכח ומשועשע על בדידות בגיל השלישי.

רבקה מיכאלי תיקח חלק גם בהלוויה חורפית לצד דרור קרן ואולה שור-סלקטר, מחזה מאת חנוך לוין שיביים הבמאי הצעיר מתן אמסלם, על הלוויה שמתנגשת בחתונה ומפריעה לכל הנוגעים בדבר...

טלי אורן, אולה שור-סלקטר וכינרת לימוני יהיו החברות הכי טובות בגרסת המחזמר. המחזה עטור הפרסים של ענת גוב יחזור לבמת הקאמרי בגרסה מוזיקלית סוחפת, עם שירים מקוריים מאת אמיר לקנר ובליווי תזמורת חיה.  במאית: רוני ברודצקי.
 

צילום: אור גפן

במסגרת המחזות הקלאסיים ברפרטואר:

לאחר הצלחת 'אדיפוס' ו'מדיאה', מגיע חלקה השלישי של הטרילוגיה היוונית המרהיבה: אגממנון בבימויו של עירד רובינשטיין. מותחן פוליטי על פי אייסכילוס ואוריפידס בהשתתפות דרור קרן, מיכל עוזיאל ורות אסרסאי.

מיה לנדסמן, שרה פון שוורצה ויניב סויסה ישחקו בליזסטרטה 2000, קומדיה מאת ענב גוב על פי אריסטופנס בבימויה של אלה תמרי מילס. עיבוד מושחז ומצחיק עד דמעות על המאבק בין הגברים, שרגילים לשלוט, לבין האשה שמחליטה שהפעם היא זו שמכתיבה את החוקים.

מיקי קם ואודיה קורן יככבו יחד בהשותפה, קומדיה מרגשת על חברות נשית בגיל 60 מאת ג'ן סילברמן (בתרגום של גור קורן) בבימויה של שירילי דשא.

יניב ביטון יככב בד"ר סטריינג'לאב בבימויו של אילן רונן, יצירת המופת הנבואית של במאי הקולנוע סטנלי קובריק, בעיבוד בימתי מצחיק עד כאב ורלוונטי עד אימה. 

 

צילום: אור גפן

ולבסוף, ההפקה המרכזית של התיאטרון הקאמרי לשנת 2026: קברט. אחד ממחזות הזמר הגדולים בכל הזמנים, שהוצג כמעט על כל במה אפשרית ברחבי העולם ושימש בסיס לסרט בכיכובה של לייזה מינלי. בימוי: גלעד קמחי. ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר. משתתפים: רן דנקר, חני פירסטנברג / ליהי טולדנו, נדב נייטס, לאורה ריבלין, עמי ויינברג, כינרת לימוני, שהם שיינר, מתן און ימי.

מנכ"לית התיאטרון הקאמרי יפעת צחי קיראל בישרה כי התיאטרון, שממוקם בסמוך לכיכר החטופים, ישוב להציג במוצ"ש: "אחרי שנתיים רצופות של מאבק ציבורי כואב, אנחנו חוזרים להציג במוצאי שבת. זהו רגע שמסמל חזרה לשגרה".

המנהל האמנותי גלעד קמחי אמר: "אנחנו נמצאים עכשיו  בשלב הביניים הזה, ב"שיר שבא אחרי המלחמה", ואני חושב  שהחובה שלנו היום כתיאטרון ברורה מתמיד: לספר את הסיפורים הכי מרגשים ורלוונטיים ולהמשיך לשאול את השאלות שאנשים חוששים לשאול בקול".

 

בשנת 2026 תתחיל לפעול "הקאמרי דור חדש 2.0", קבוצת הצעירים החדשה של התיאטרון הקאמרי. הקאמרי דור חדש היא חממה מקצועית לשחקנים, לשחקניות וליוצרי ויוצרות תיאטרון, שהוקמה בשנת 2020 במטרה לגלות ולהכשיר קולות חדשים ומבטיחים בתחום הכתיבה, הבימוי, עיצוב הבמה, תלבושות, וידאו, מוזיקה ותאורה - הדור הבא של התיאטרון הישראלי.

לאחר חמש שנות פעילות, במהלכן השתלבו שחקני ויוצרי הקבוצה הראשונה (נאיה בינשטוק, אנה בנימין, ענבל בר לב, אלינור וייל, וורקו מקונן, נדב עדר, אורי פרלמן, עמית שושני וניר כנען) בהצלחה בעולם התיאטרון הישראלי, הושלמו המיונים לקבוצה החדשה, אותה תנהל אמנותית הבמאית קרן חובב. ההפקה הראשונה של הקבוצה תהיה "האשליה", מחזה מאת מעין אבן וקרן חובב, על פי פייר קורניי. בימוי: קרן חובב.

“דידו ואניאס” - האופרה הישראלית

 מאת: חנה דרורי קשי

Dido& Aeneas B-Yossi Zwecker

זו אחת האופרות החשובות והאהובות ברפרטואר המערבי, יצירה קצרה אך בעלת השפעה עצומה על התפתחות האופרה האנגלית. היא הועלתה לראשונה במאה ה-17.

ההפקה הנוכחית של “דידו ואניאס” ב־האופרה הישראלית פותחת את עונת ה־40 של הבית, באדיבות הבמאי והמעצב הבריטי־איטלקי סטפנו פודה, שבחר לשלב סגנונות “בארוק” ו“גותי” בעיצוב הבמה והתלבושות.

התזמורת היא קולקטיב הבארוק הישראלי בארוקדה, והמקהלה היא מקהלת האופרה הישראלית. משך המופע כ-שעה ורבע, נדיר מאד באופרות וזה פותח את האפשרות לקהל חדש שפחד מאופרות.

 

Dido& Aeneas B-Yossi Zwecker

תוכן העלילה

האופרה מבוססת על סיפור אהבתם הטרגית של דידו, מלכת קרתגו, ואיניאס, נסיך טרואה שנמלט מארצו החרבה בדרכו לייסד את רומא.

מערכה 1

איניאס מגיע לקרתגו לאחר הבריחה מטרויה. דידו, המלכה האלמנה, מתאהבת בו גם תודות למקהלה וחברותיה שמשכנעות אותה לאפשר לעצמה לאהוב. איניאס מציע נישואין, ודידו מסכימה.

מערכה 2

מכשפה רעה ותלמידותיה זוממות להרוס את קרתגו. המכשפה שולחת רוח בדמות שליח ממושגי האלים, שמורה לאיניאס לעזוב מיד את דידו ולצאת לייסד את האימפריה העתידית.
איניאס נקרא לפעול מתוך תחושת שליחות – אך הלב שלו קרוע.

מערכה 3

הספינות מוכנות ליציאה. דידו מבינה שאיניאס עוזב ומרגישה נטושה ובוגדת. איניאס מציע לבטל את הפלגתו ולהישאר איתה בכל זאת, אך דידו דוחה אותו לאחר שהאמון נשבר.
האופרה מסתיימת במנגינה מהיפות בתולדות האופרה – “Dido’s Lament” – השיר המפורסם "When I am laid in earth" – רגע של השלמה, כאב ויופי טרגי. דידו מתה משברון לב.

 

Dido& Aeneas B-Yossi Zwecker

האופרה נחשבת ליצירת מופת

• מוזיקה שמשרתת את הדרמה בצורה מושלמת – פרסל משתמש ברצ'יטטיבים, אריות ומקהלות קצרות שמקדמות עלילה בלי עיכובים.
• כתיבה ווקאלית מרגשת ומדויקת – הפשטות החודרת ללב של פרסל הופכת את האופרה לנגישה גם למי שאינו חובב אופרה קלאסי.
• “Dido’s Lament” נחשב לאחד הקטעים העצובים–מרגשים שנכתבו אי פעם.
• אופרה קצרה – מתאימה גם לקהל שרוצה לטעום אופרה אך פוחד מאופרות ארוכות.
• מקום מרכזי בהתפתחות האופרה האנגלית – כמעט אין אופרה משמעותית באנגלית ולכן היצירה בולטת עוד יותר.

זוהי יצירה קצרה, אך בעלת עומק דרמטי עצום – ואת האיכות הזו ההפקה הנוכחית מצליחה לתפוס כמעט בשלמות.

הפקה ובימוי: ההפקה, של צמד הבמאים/כוריאוגרפים סטפנו פודה, במאי ומעצב , וג'יאני צ'יי פאולו, במאי שותף, מתאפיינת בפן ויזואלי חזק, שכולל שילוב של אקרובטים ורקדנים על הבמה, בעיצוב מעניין ששם דגש רב על האמצעים החזותיים והכוריאוגרפיה, הייתה בעלת נוכחות מרשימה.

הביצוע המוזיקלי והסולנים:

• דידו (Dido):  - המצו-סופרן ענת צ'רני העניקה "ביצוע יוצא מן הכלל ומרגש" בתפקיד דידו, שהגיע לשיאו ב"ארית הפרידה הטרגית הנצחית" שלה ("Dido's Lament" - "When I am laid in earth").
• אניאס (Aeneas): הבריטון עודד רייך קולו סייע להבין מדוע דידו התאהבה בו.
• בלינדה (Belinda): הסופרן דניאלה סקורקה , סופרן בעלת קול רענן.
• המכשפות: צוות המכשפות, שגולם על ידי טלי קצף וניצן אלון, נשמעו מפחיד ושטני ובעלות צחוק מרוש.
• התזמורת והמקהלה: תזמורת הבארוק הישראלית, "ברּוֹקָדה, - סגנון אותנטי. מקהלת האופרה הישראלית שימשה כמעין "שחקן מרכזי" נוסף, כשהיא מביעה בעוצמה וברגישות את הדרמה והרגשות של העלילה.

סיכום

הפקת “דידו ואניאס” באופרה הישראלית היא שילוב של מוזיקליות חדה, בימוי אינטימי ומרכז כובד רגשי המושקע כולו בדמותה של דידו. זהו ערב אופרה קצר, מרוכז ויפהפה, המעניק פרשנות מודרנית ורגישה ליצירה בת יותר מ־300 שנה – ומוכיח עד כמה פרסל רלוונטי גם היום.

עוד פרטים באתר האופרה:

https://www.israel-opera.co.il/show/%D7%93%D7%99%D7%93%D7%95-%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%A1/

 

מראה מעל הגשר - התיאטרון העברי

 מאת: דבורה נמיר

חשקים חסרי סיכוי ומוסר עקום בתוך משפחה סופם להרוס אותה

מראה מעל הגשר התאטרון העברי  -צילום יוסי צבקר

המחזה, "מראה מעל הגשר" של המחזאי האמריקני, ארתור מילר, שהוצג לראשונה ב - 1955 בניו יורק, זכה להצלחה מידית, בשקפו קשיי חיים של מהגרים איטלקיים המייצגים פטריארכליות משפחתית מועברת מארץ מולדת.

 מילר מגולל טרגדיה ידועה מראש כאשר ראש המשפחה, אדי קרבונה, סוור בנמל ניו יורק - כי אין לו השכלה ליותר מזה - מתאהב באחייניתו המתבגרת, הגדלה בביתם מבלי שייתן לעצמו דין וחשבון מה קורה לו ומה הוא עתיד להרוס בגלל חשקיו לנערה.

זעמו יוצא מכלל שליטה כאשר שני בני דודים, מהגרים איטלקיים בלתי חוקיים, שוהים ארעית בביתו, "עד שיסתדרו" ואחד מהם מתאהב בנערה. תחת הטיקט של "טוהר המשפחה", הוא מכלה זעמו בצעיר, מנסה להצמית את הנערה לבית, מבלי שיודה בפני עצמו שהוא חושק בה ולעזאזל הרס המשפחה.

בחשק האובססיבי שלו בה, הוא מתעלם מסבל אשתו שרואה הכול, מעצותיו של עורך דין איטלקי המייצג מהגרים איטלקיים, מהנערה שכבר גדלה להיות אמריקנית, עם יכולת היטמעות גדולה משלו בארץ חדשה. וכך, במכלול מעשיו, הוא ממיט על משפחתו טרגדיה גדולה, ידועה מראש.

מראה מעל הגשר התאטרון העברי  -צילום יוסי צבקר 

זהו  סיפור על דור ראשון להגירה לארצות הברית, שהסדר הפטריארכלי בו נסדק לא רק בגלל קשיי קליטה, אלא בעיקר בחוסר הבנה בחיים משפחתיים אחרים בארץ החדשה. חסר השלמה תוקפני בפיחות פטריארכלי, הוא מרבץ רעיל להיווצרות טרגדיה אמינה, ידועה מראש.

את המחזה התקף הזה, שתורגם בנהירות ידידותית לאוזן,  בידי דן אלמגור, מביים באינטנסיביות נתן דטנר, שגם משחק בו את אדי קרבונה, ראש המשפחה. זהו לא רק תפקיד עם בשר, כפי שנהוג לכנות תפקידים עסיסיים, דרמטיים כאלה: דטנר, עם הנוכחות הגדולה שלו על הבמה, בפרשנותו המשחקית, משכנע מיידית כדמות של אב זועם, פטריארכלי, המנסה לבצר את מעמדו המשפחתי הנסדק בארץ חדשה, ובה בעת – מאגף את האחיינית שלו לעצמו מפני מהגרים איטלקיים, בני משפחה, שאחד מהם מחזר אחריה עד להתאהבותה בו. היא האוצר הסקסי הנסתר שלו, הפרי האסור שהוא חומד לעצמו, בהתעלמות או בחוסר הבחנה לנוכח הסבל השקט של אשתו, במשחק אמין של נילי צרויה  כאישה כנועה, דוממת שרואה הכל.  אלי גורנשטיין, על תקן מספר הטרגדיה, עורך דין של מהגרים איטלקיים, משכנע בתפקידו כמגולל הסיפור על הוויית ההגירה האיטלקית בניו יורק במחצית המאה שעברה. טובים הנערה, אודיה ירון כאחיינית המנסה להתמרד נגד סדרי הבית הנוקשים ושני המהגרים האיטלקיים קרובי המשפחה, אורי זלצמן וגל פופלר, כשאחד מהם מועד לפורענות מידית מ"האב" בגלל התאהבותו בנערה שהוא חושק לעצמו.

מראה מעל הגשר התאטרון העברי  -צילום יוסי צבקר 

ככלל, זו הפקה יעילה ומוצלחת עם תפאורה פונקציונאלית של לילי בן נחשון, עם  תאורה מסבירה של אורי מורג, מלווה במוזיקה דרמטית של יהונתן פרלמן. והכי משכנע: המחזה הזה בועט גם אחרי שבעים וכמה שנים. תמיד יש מהגרים לא חוקיים שמנסים למצוא חיים יותר טובים בארץ אחרת. תמיד ייאבק הדור הראשון במקום החדש על חיים אלמנטריים טובים יותר משהיו לו בארץ מולדתו. תמיד יסבול מקשיי הגירה, כי הגירה זו טראומה, סוג של פורענות משפחתית בהתערערות הסדרים הפטריארכליים שלה, דווקא במקום שהוא הבטחה לחיים טובים יותר.