מלכת היופי של ירושלים - תיאטרון בית ליסין

 

מאת: דבורה נמיר

 

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

על פי ספרה של שרית  ישי-לוי. עיבוד למחזה: ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב. חיי משפחה מקהילה ספרדית בירושלים בשנות הקמת המדינה

רוב הישראלים חובבי נוסטלגיה מכל הסוגים, דבקים בחיים שחוו משפחותיהם. הם יודעים לספר עליהן סיפורים שונים ומשונים. לרוב הם מאדירים בייחוס משפחותיהם לדורותיהם שהם עצמם יוזמים או יוזמים הוריהם, בהנחה שההוכחות לקיומם לוקים בחסר מחמת מקורם בפזורות. אבל כאן, בארץ, ישנו מגזר הכי אותנטי שמוודאים ונוברים בקורותיו בזמן אמיתי.

אלו הם הישראלים ממוצא ספרדי, שחיים כאן הרבה לפני העליות האירופאיות הגדולות לארץ. והם אוצר בלום של סיפורים משפחתיים מפותלים, נהדרים, ספוגי מסורת, אבל מותירים אויר לנשימה. כי באוכלוסייה הזו תמיד בלטה מין פרשנות פרוגרסיבית לחיים, בנוסח חיה ותן לחיות. ובאותה נשימה גם רווחה בחלקם דוגמטיות, תוצר של חינוך נוקשה ששוייך לכל העליות אז. בזה דן המחזה, "מלכת היופי של ירושלים", המוצג עכשיו בתיאטרון בית ליסין, שעובד מספר שכתבה העיתונאית-סופרת שרית לוי-ישי בשם זהה. הספר תורגם ל-21 שפות, הפך לסדרה בנטפליקס ועכשיו נבנה למחזה בידי ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב.

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

המחזה נעוץ כולו בזמן המנדט, זמן מרתק בארץ. זמן של ירושלים אינטימית, לא קיצונית. ובתוך מהומה פוליטית ענקית, שוקדת משפחה ממוצא ספרדי בירושלים על חייה מבלי להבחין ממש בשינוי המתחולל בארץ.

האב מפרנס. האם עקרת בית. יש שתי בנות מתבגרות. אחת מהן יפה במיוחד, נערצת על ידי סביבתה הקרובה. האם, אולי אחוזת קינאה ביחס המועדף של בעלה לבת, שומרת טינה גלויה כנגד הבת. והצעירה היפה, מבלי שתכנה עצמה מהפכנית, מתמרדת בחיים שהועידה לה סבתה המתגוררת בביתם: חיים ללא אהבה, התחתנות תחת שידוך, חוויית חיים מאמללת. כל שהיא רוצה הוא להשתחרר מסד הבית. לבלות, להתלבש, להכיר את שתאהב נפשה ולהתחתן מאהבה ולא תחת תכתיב הסבתא שכך גם חיתנה את אביה.

השינוי הדרמטי מגיע עת היא מחוזרת על ידי בחור מהבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה - איסור מתכלה ראשון לגביה. היא נישאת לו ובורחת אחרי החופה, פגועה, כשמגלה שהוא עדיין מאוהב באישה אחרת. בלחץ המשפחה היא חוזרת, יולדת לו ילדים, אבל מוצאת ניחומים ואהבה בידיד נעוריה.

מלכת היופי של ירושלים צילום: כפיר בולוטין

זה הכי סיפור שיש. מלא פיתולים, מאזכר פולקלור טבול בחום משפחתי, בסד התנהגותי מהסוג שכולנו סקרנים לגביו. הביום הקצבי של אודי גוטשלק, מועף גם תודות לתפאורה מצוינת מתחלפת של סבטלנה ברגר, ולתרומת התאורה של זיו וולושין והתנועה של טולה דמארי.

דמותה של לונה המתמרדת היא מהחיים. לא גיבורה גדולה אלא נערה במצוקה, שמנסה להשתחרר מכבלי החינוך הנוקשה שלה. וככזו, מטיבה כרמל בין לעצבה. יורם טולדנו, משכנע כדמות של אב רך, קשוב, אמפטי, כמעט פרוגרסיבי לבת שהוא אוהב במיוחד. לא היו אבות רבים כאלה בתקופה המנדטורית, ולהזכיר: הורים לא חונכו אז להיות קשובים, אלא שולטים. קרן צור מטיבה לבאר דמות של אישה מקופחת, מרירה משהו, מתיזה מרירות על בתה. דינה בלי, מרקדה, מגלמת סוג של סבתא נפוץ אז, השולטת על בני הבית בערוב ימיה. היום אין תופעות כאלה. הסבתות הן עלק חברות של נכדות. טובה היא מאי קשת, שבונה לה בשקט חיים מרתקים משלה. מסורים לתפקידם הם אסף יונש כדוד, הידיד ואור אבוטבול כגידי. ומשכנעים בשלל תפקידיהם ניר קרני, מייק אלישקוב ושקד קנוביץ'.

אין ספק. יש משהו קסום בתקופת המנדט שמפרה מחזאים וסופרים. זו ההרפתקה המתמשכת של הישוב לעבר כינון מדינה, ובתוכה התכנסות סודית של תאי מחתרת, מסירות, אידאלים, סודיות, הקרבה, שיתופי פעולה – מרכיבים מגוונים ייחודיים לבניין המדינה. ואת זה הקהל קולט, מרגיש ואוהב במחזות הללו, כי אולי במבחן הזמן, זו התקופה ההיסטורית הכי חולמת, הכי יפה שלנו, שבתוכה נבנה הסיפור הזה.

 

מי בעד - תיאטרון הקאמרי

 

מאת: דבורה נמיר  

פולקלור שכנים צבעוני וצפוי בבית משותף - מאת דוד בילנקה ורוני בורודצקי

רוב תושבי הארץ בערים הגדולות והעיירות שלה, חווים דיור בבתים משותפים, על כל הפולקלור שנלווה אליהם, כפי שמתואר במחזה של דוד בילנקה ורוני ברודצקי, "מי בעד", בביום של ברודצקי, עתה בתיאטרון הקאמרי. למעשה נשען המחזה שלהם על מחזה שכתבו שלושה ספרדים: ראול בראנקו, סנטיאגו רקחו וחאבייר לורנסו סאנצ'ס, על דינמיקה בין שכנית בספרד, בבית כמו משותף, לא ידוע אם בדגם זהה.

נחוץ לי להרחיב כללית את העניין הזה של בתים משותפים בארץ: בנייתם הואצה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת עם העלייה המאסיבית אליה ואופיינה, למרבה הצער, בבניית בתים על עמודים (נדמה לי ההמצאה של האדריכל זאב רכטר בנימוק של אוורור תחתון). הם כוסו "שפריץ", אותו מעטה מכוער, ספק מתולתל, צובר אבק, שהוצמד לבתי העיר אז, תחת לסיידם בלבן כפי שהיה נהוג בבניית בתי הבאוהאוס היפים שנבנו בעיר בשנות העשרים שלה.

בנוסף, חדרי המדרגות הרחבים והנושמים שאפיינו את בניית בתי הבאוהאוס, נקטמו בגודלם וצורתם לחדרי מדרגות מצומצמים, מכוערים, אפרפרים, שהדיפו תחושת עוני גם אם הדרים בבית לא היו כאלה. הבתים הללו היו ראויים ממש להריסה מיידית, כך הגו אז רבים וכך ממומש היום, תודה לאל. אבל הפולקלור של חיי שיתוף יחסיים של שמונה דיירים לפחות באותו בניין ולהם שמונה דירות, נותר והוא תמיד מעשה מרכבה עדין של יחסי שכנות. העניין הזה מוכח במחזה," מי בעד" באותנטיות רבה.

המחזה מתמקד באסיפת הדיירים של הבניין בה מועלה הרעיון - בהצפת האקטואליה שאנחנו חווים עכשיו בארץ - לשיפוץ המרתף המוזנח שהפך למחסן של כל גרוטאות השכנים במרתפי כל הארץ. כי זה טבעם של הישראלים: לא זורקים. אוגרים איפה שהוא.

אלא שאז נזרקת פצצה: שכן מודיע שהוא משכיר את דירתו למתמודד נפש, שבלשון העם מכנים אותו תמיד משוגע, ועכשיו מעדנים אותו למתמודד משהו. למעשה, ולפי החוק, השכן המשכיר אינו חייב לדווח על מצבו הנפשי של המושכר, אבל הוא ישר וישיר ומודיע באסיפת השכנים. ואז פורצת מהומה. כל הסחי הכבוש של שנות שכנות משותפת פורץ החוצה, כי בארץ תמיד יש קונטקט בין שכנים לטוב ולרע, שלא כמו בחו"ל, שם אין יודעים אם השכן שלך חי או מת. ומן המהומה שנוצרת באסיפת השכנים, אולי גם צומח רומן, או חפוז, לשני צעירים המתגוררים בבניין.

יש לנו מחזה מן החיים עצמם. רובנו חווים סוג של תוכן כזה, או דומה, מבויים בנשימה אחת בידי ברודצקי. כל השחקנים ניצבים כל העת על הבמה, על רקע תפאורה הכי מממשת דיור בבתים משותפים מכוערים אז, של שני טור ומלבושים יומיומיים שעיצבה שירה וייז.

הקאסט ב"מי בעד": מאופיין בזיקוק דמויות שכנים מוכרים בבתים משותפים. זהו נדב אסולין, המדייק סוג של בטלן עם נפח גדול. ישנה השכנה הדביקה, הבלתי נלאית, תמיד בוועד, בגילום מהחיים של ענת וקסמן. יואב לוי משכנע כאבישי המוטרד-עייף שרק רוצה להימלט מהבית המשותף בשלום אבל בגלל יושרו המיותר, הוא עובר חקירה צולבת. מיכה סלקטר, נודף מכובדות נפוחה שהעניק לעצמו בהצלחה. טובים הם אביגיל הררי כעמליה, כנרת לימוני, ליר עיסה  וליעם פינטו.

יש לנו כאן מימוש תיאטרוני מוצלח של יחסי שכנים בבתים משותפים בארץ, סוג של פולקלור ייחודי לה. כי כאן זה לא שם שלא מכירים את האחר ואפשר לגווע בשקט בלי התערבות שכנים. כאן זה כשהרוב נדחפים לחיי כולם, כולם יודעים את רוב קורות כולם, כולם משמיצים את כולם אבל גם חומלים קצת על כולם. וזה ייחודה של הארץ ומבוטא היטב במחזה "מי בעד".

אמא - תיאטרון בית לסין

 

מאת: דבורה נמיר

מיקוד מדויק בזן של אמא נוטשת בית, שונה מהסטריאוטיפ האימהות הקדושה שהקנו לנו בילדותנו. ומה פגישה מחודשת של אם כזו עם בנותיה מייצר אצל כל הנפשות הפועלות. מאת ובבימוי: הלל מיטלפונקט

במחזה של הלל מיטלפונקט, "אמא", ובבימויו, שובר המחזאי מוסכמות על אימהות מסורה, קורבנית, סוג של אישה קדושה שתעשה הכול למען ילדיה גם במחיר איכות חייה, גם בוויתור על יישום שאיפותיה, גם בנטישת קריירה ובפרט: בסילוק רצונותיה מעצמה. יש לנו כאן אמא מרוכזת בדמות שיצרה לעצמה, שאומדת את כישרונותיה האמנותיים מעל ומעבר ליכולותיה, שנוטשת בעל נגר ושתי בנות, למען יישום ספק קריירה של זמרת בארצות הברית, כי בארץ חיסלה קריירה של עצמה בניבול פה פומבי (וזה מעשה שאכן היה). וכשהיא מגיעה אל כלום בניכר, ומתעסקת בחשבון נפש חלקי, רובו לרעתה, היא חוזרת לארץ למשש דופק ולהחזיר לעצמה את בנותיה ובעיקר לחזור אל רכושה, דירה בה מתגוררת אחת הבנות שהשאיר לה אביה בעל נגריה, ושהיא ממשיכה את המפעל הקטן של הנגרייה בעצמה.

 למעשה, הדירה בארץ היא המאגר הכלכלי האחרון של האם, ועליו היא מתחבלת למוססו ולבנות לעצמה כאן קריירת המשך, חסרת סיכוי, שעולה כסף רב.

אלא שהאמא הזו לא לקחה בחשבון את העובדה שהיא חוזרת אל כלום. שהבנות שלה בנו חיים חדשים על פצעים מגלידים. שלשרוטות שלה יש חיים אחרים, בלי אמא מהיותה אם ביולוגית בלבד. האחת, לסבית, חיה בדירה שהייתה שלה ושל בעלה עם בת זוג שעברה פלילי עם ישיבה בכלא, ושתיהן מנהלות את עסקי הנגרייה שהוריש לה האב. השנייה, עורכת דין, מיישמת קריירה וחיה חיים לא מאושרים, מתסכלים עם בן זוג. שעכשיו הכול עקום אצל השתיים אבל עם סיכוי טוב לאחר כך..

ומשהו טוב מתרחש בכל זאת: הבת הלסבית שכל כך רצתה ילד, תקבל אותו כמתנה הכי יקרה מבת הזוג הפלילית בעבר, שהיא בהריון, לא ידוע ממי. והבת השנייה תמשיך בקריירת עורכת דין, שומרת על הנכסים המשפחתיים לבל ייחמסו על ידי האם המופיעה פתאום כדי ליישם ספק קריירה דועכת בחו"ל, עם רצון מידי למכור רכוש משפחתי ולכונן שוב קריירה בארץ, בלי רצון להוריש אותו לבנות.

 אין מי שבקהל שאינו נזכר בסוג כזה של אמא שמוצג במחזה. זו אמא שתמיד, בגלל היותה נוטשת, נשמעו לחישות אחריה בחדרי חדרים. למעשה, הוטבע בה סימון של נוטשת, כמו בבקר, לכל החיים. ומעניין שגברים נוטשים לא מסומנים לרעה. להם זה לא קורה.

נטע הקר התפאורנית, עיצבה דירה של מעמד בינוני הכי משעממת שיש. התאורה של זיו וולושין ממקדת ברכות סצנות שונות. אין אלומות אור דרמטיות. הדרמה נעשית בטקסט. ויש ארבע סוליסטיות שכל אחת מהן מבצעת קדנציות לתפארת. זו דניאל גל, האחות, עורכת דין מתוסכלת, במשחק אנרגטי, לא פעם מלווה בהגייה בלתי ברורה. זו יעל וקשטיין, האחות הלסבית במשחק מרוסן מידתי ואפקטיבי, זו מיקה שיבק,  הפליליסטית שאולי חזרה אל דרך הישר, במשחק עם הומור קטן, אנושי, מאזן את מתח החיים בין האחיות. וישנה יונה אליאן, שמגלמת אמא צבעונית, מניפולטיבית, אומללה באמת מהיעדר קריירה בחו"ל ובארץ, אישה מזדקנת, שרוצה לחזור הביתה לאחר שנסגרו בפניה אפשרויות הפרנוס בארצות הברית ואולי כאן ילך לה לאחר שתמוסס את רכוש הבנות.

 ובעצם, למה שתחמוס את השגרה הדוממת והמרפאה את פצעי בנותיה? והאם, אליאן, מבינה זאת וטופפת עם רגליה הנהדרות החוצה מדירת הבנות עכשיו, שוב אל אותה ארץ זרה, אל הזדקנות בודדה ואכזרית?

 לראות, ולהשוות!