האבא - תיאטרון הקאמרי בשיתוף עם תיאטרון אלעד

 מאת: דבורה נמיר

שיקוף מהחיים של תהליך אובדן המוח, מכאיב ומעורר חמלה

צילום: תומר חרובי.

שיתוף פעולה בין תיאטרון אלעד הדרומי (נפלא שהוקם) לבין תיאטרון הקאמרי מניב את ההצגה, "האבא", של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, בתרגומו הנהיר של דורי פרנס, שבכך השלים מין סיכום משפחתי למחזותיו "האם" ו"הבן".

זהו סיפור על אדם שמוחו עוזב אותו בהדרגה. הדרגתיות שאין מנוס ממנה, מרגע שאובחנה המחלה, דימנציה. הסביבה הקרובה שלו רואה, סובלת, כואבת, נטרפת, לעיתים שונאת את המצב ואת האדם שהובילה לחיים שכולם שירותים מלאים, שאינם נגמרים עד המוות בבית או במוסד. זאת בדיוק הדילמה של הבת, הקרובה היחידה שנותרה לו, אחרי מות אשתו ובתו השנייה. האם להשאיר אותו בדירתה עם טיפול סיעודי או לשלחו למוסד.

 והוא, ככל הנראה במוסד. כי אופן כתיבת המחזה של זלר, הוא כמעט מתעתע. יען יש רגעים שברור לנו שהזקן בדירתו. ויש רגעים שבהם נהיר לנו שבתו אספה אותו לדירתה. אך  גם נעלה מכל ספק שהוא במוסד, כי קשה עד מענה להחזיקו בבית. כי קרובים שחזו או טיפלו בקשיש  דימנטי ממש, ביומיום המייגע, המייסר, המטריף, הגורם לעייפות גדולה מהחיים, לטינה לעיתים כלפי הזקן, לתסכול למה אני המטפל ולא האח שלי, כי תמיד, הרי, ישנו האחד שעליו מוטלת האחריות המרבית  -  מגיעים למצב של הרמת ידיים. זה קשה עד מטריף. והמוסדות, חלקם גרועים.

ולהזכיר: מובאים אליהם קשישים שמאחוריהם קרובים שרוצים שוב חופש יחסי ואפילו התנתקות מהם. וכשהם כבר במוסדות, רבים מהקרובים ממעטים לבקרם, לדברי העובדים הסוציאליים של אותם מוסדות. אולם זלר אינו מודד קשיים של שארי בשר. הוא רק מציין אותם בטקסט שהוא בונה לבת ולסובבים את הזקן. כל שהוא מעוניין הוא לחדור אל מוחו הדימנטי של האיש, אל מסתרי המוח האנושי, לנסות לפצח את התעלומה הגדולה בתבל: סוד החשיבה. כיצד היא משתלבת בפיזיות מתפוררת של הזקן, איך נלחמים באובדן זיכרון, איך נלחמים בשיטיון שהולך ונעמק עד הפוך ישישים רבים לצללים מיטשטשים, מבוזים של עצמם.

הזקן של זלר יודע שהוא מידרדר, אבל מכחיש זאת בפרהסיה. הוא נכלא בתוך סצנות עבר שהגיון שיזורם זו בזו אקראי, אבל יש בהן אמיתות  מוצקות: הוא במוסד, אשתו ובתו האחרת – מתו. בתו הנותרת באה לבקרו לאחר שנאלצה לשימו במוסד, כי היא מחלקת את חייה עם בן זוג בלונדון. והוא, כמו קשישים רבים, שיודעים בהבזק של פיקחון, שהם מאבדים מהקוגניציה של עצמם, לא יודה בזאת. רק במקרים נדירים של אומץ הם מתוודים שהם הולכים אל הכלום אל אובדן עצמם. ורק אלוהים, אם יש כזה, יודע איזה סבל מחריד חווה אדם דימנטי באותו הבזק פיכחון.

שי פיטובסקי, הבמאי, עם המוזיקה הנוגעת של אלברטו שוורץ מוליך אותנו אל תוך הכאב, גם את אלה שכביכול פותרים "את המצב" בשליחת ההורים למוסד כזה או אחר, ומנסים בכך לסלק את עניין הזקנה מתודעתם. אלא שהעניין תמיד יציף אותם ותקנן השאלה מה יהיה איתם בבואם אל הקשישות, אל הישישות, עד כמה ישלטו במהלכי זקנתם, עד כמה יישארו צלולים, עד כמה הילדים יעזרו להם או יפתרו את הטיפול בהם בשליחתם למוסדות כאלה או אחרים. עד כמה יחושו בבדידות הזיקנה שעדיין לא ממש נוגעת בהם, אבל הם חושבים עליה בבהלה.

זהו אחד מהתפקידים הטובים של השחקן, דביר בנדק. פרשנותו את הזקן מידתית. הוא אינו נלכד בשטיקים קלאסיים של זקנים נרגנים או שוטים. ההפך: הוא בונה שרידים של אדם דעתני, ענייני. אולם מבעד לדמות נחשף מוחו האובד, התסכול מההיתפסות לזיכרון של הנחת חפצים ופריטים כמו השעון האישי שלו, כמבדק לכושרו השכלי. והוא מעציב ומעורר מחשבה ובעתה אישית.

משכנעת במשחקה המדוד היא תמר דיסקין, הבת. היא דואגת, חומלת, מותשת, ובעיקר מודעת להזנחה הזוגית שלה. הארבעה, גיא כהן-שלו, אדווה לוי, דר רוזנבאום ועמר שמשוני, מבצעים תפקידם במידתיות.

ובתום המחזה הכואב, נותרת מחשבה וגם תיקווה: שחמלה כלפי קשישים וישישים המתרבים במהירות בעולם המערבי – תיוותר פה ושם, גם אם אינם יכולים לרכוש לעצמם זקנה מרווחת במוסדות טובים, ובכסף רב.