אמדאוס - תיאטרון בית ליסין

 

מאת: דבורה נמיר

כוח הגאונות נפגש עם בינת הבינוניות, מתסיסת הקנאה  ומקדמת הסבל.

אמדאוס - צילום: יוסי צבקר

בהפקה מדוקדקת ועשירה מעלה עכשיו תיאטרון בית ליסין את המחזה, "אמדאוס" של המחזאי היהודי-בריטי, פיטר שאפר, שנחל הצלחה בלונדון החל משנת 1979. קדמו לו הסיפור הקטן של אלכסנדר פושקין על מערכת קינאה בין סליירי לבין מוצרט, שנכתב ב – 1830 עם השלכה על קנאות גלויות וסמויות בכלל, שמוצאים בסיפורי קינאה תנ"כיים, או סתם סיפורים היסטוריים, הרסניים גם למקנא.

כדי לייצר דרמה אמינה בהן, יש פיתוי כרוני לבנות דמויות קצה, הן באופיין, הן בתולדות חייהן ובעיקר בבוהק כישרונותיהן בהשוואה לדמויות בינוניות מולן. וזה בדיוק המתכון הנצחי לסיפור מתפתל וטוב, גם מהחיים אז, כפי שרקח שאפר ב"אמדאוס": ילד גאון שמנגן בפני קהל מוזיקה שהלחין כבר בגיל שש, יוצא עם אב דורשני לנגן ברחבי אירופה. הוא מגיע לווינה, כבר מוכר כגאון, אולי פרחח, שובר מוסכמות ואגואיסט, כפי שעיצב את דמותו המחזאי. הגאונות היא המדד הסופי שלו. לעומתו, אנטוניו סליירי, דמות מפתח מוזיקלית בווינה, הוא בעל כישרון בינוני עד כמה שמוכיחה המוזיקה שלו, אבל פדגוג מעולה שהעמיד תלמידים מוכשרים לרוב כמו בטהובן, שוברט, צ'רני ובכך הוא מקבל משקל היסטורי ראוי.

ההתגוששות ביניהם, כפי שמוצגת עתה ב"אמדאוס" בבימויה המובנה של רוני ברודצקי היא מרתקת. על רקע תפאורה מרמזת טרקלינים, שעיצבה כנרת קיש, האירה  קרן גרנק, ושלל בגדים הדורים ומסיכות יצירתיות שעיצבה שירה וייז - מתנהלים ליאור אשכנזי, אנטוניו סליירי וטל גרושקה, מוצרט, בדרך אל טרגדיה נעוצה באונים היחסיים של הבינוניות בפני כישרון פורץ. גרושקה מצליח לגלם מוצרט מתבגר המערבל יצרים חשופים נסלחים עם גאונות מוזיקלית. כבר שכיב מרע, הוא מרגש כשהוא מכתיב-לואט לסליירי את הפרטיטורה של הרקוויאם המפורסם שלו לקול צללי הדיאס אירה, למען ההיסטוריה של התרבות.

סליירי של אשכנזי הוא אדם המכיר את תוכו המוגבל, חרף מעמדו הרם בחצר הארמון. ההכרה הזו משרישה בו סבל בלתי נפסק ששיאו הוא אותה סצנת שיא בהיפוך: מוצרט מכתיב לו את הפרטיטורה של צלילי הרקוויאם, ישר מראשו אל עטו הכותב. והכותב, נמוך קומה, כנוע בפני ההלחנה הגאונית של מוצרט, כי אלו תווים לתיעוד בהיסטוריה של המוזיקה. וזה מעמד תיאטרוני מדהים, משוחק באמינות.

ראוי הוא משחקה של יעל שטולמן כאשתו של מוצרט, המגלמת אישה סובלת עד קצה שבו היא מובילה בעצמה את המשך חייה עם  שניים משישה ילדיה שנותרו בחיים. מרשימה ומעשירה את ההפקה גם הזמרת האופראית אלינור זון. וטובים הם מייק אלישקוב, אבירם אביטן, ערן ישראל, בני אלדר וטל דנינו.

ל"אמדאוס" של שאפר הישג נוסף מעבר להיותו סוחף: הוא מתפקד כמיסיונר מסור של מוזיקה קלסית. יש הנכנסים אל תוכו גם מבלי דעת מוזיקה ויוצאים ממנו עם מוצרט בלב.

לאונרד בתיאטרון תמונע: מסע פיוטי בעקבות המשורר שנגע בנצח

 מאת: חנה דרורי קשי

אנסמבל תיאטרון תמונע מעלה את "לאונרד" - פרפורמנס עמוק ומרגש המצייר את תחנות חייו של לאונרד כהן. צלילה אל תוך כתיבה פורצת דרך, אהבת אדם ותהייה קיומית בלתי פוסקת.

לאונרד. צילום: דוד קפלן 

במלאת עשור ללכתו של לאונרד כהן, אחד היוצרים הגדולים והמשפיעים ביותר בתרבות האנושית, מעלה תיאטרון תמונע יצירה המבקשת להתחקות אחר עולמו הפנימי. המופע, בבימויה של נאוה צוקרמן, אינו רק מחווה מוזיקלית, אלא מסע אסוציאטיבי בעקבות המשורר ששירתו הכתה גלים בכל תחומי החיים: אמונה, יצירה, ומחאה חברתית נוקבת.

אינטימיות כערך אמנותי

המופע מתקיים באולם קטן של תיאטרון תמונע, והחלל הזה מעניק לחוויה ערך מוסף של אינטימיות נדירה. המרחק המצומצם בין הקהל לשחקנים מאפשר לצופים להרגיש חלק מעולמו הפרטי של כהן. השימוש המושכל באפקט של עשן מוסיף נופך חלומי ומסתורי למסע, ואף שהיה לעיתים מעט דומיננטי, הוא שירת נאמנה את האווירה הפיוטית והמזוקקת.

המשורר שאהב את האדם

לאונרד כהן (1934-2016) התחיל את דרכו כמשורר וסופר, וגם כשפנה למוזיקה, כוחו הגדול נותר תמיד במילה הכתובה. הוא היה "נשוי ליצירה", נווד נצחי שחיפש תשובות במקומות הנידחים ביותר של הנפש. כהן נודע באהבתו העמוקה לאדם ובמבטו החומל על חולשותיו. הוא ראה בנשים מקור השראה קדוש ובאהבה - שער להבנת הקיום. המופע מצליח להעביר את האהבה הזו, לצד הביקורת שלו על הפוליטיקה והשימוש הציני בבני אדם, תוך שהוא יורה חיצים חדים ומדויקים אל עבר חוסר הצדק בעולם.

הדמות והביצוע: חיבור מרגש על הבמה

הלב של המופע הוא גיל אלון, שגם אמון על התרגום המופתי לעברית. אלון נכנס לדמותו של כהן בצורה מרגשת ומרשימה, כשהוא מביא לבמה דמות סנטימנטלית, רגשית וחשופה להפליא. הוא חי את הכאב והחיפוש של המשורר. הוא מציג את כהן כמי שחוזר אל רגעים מכוננים בחייו, וזועק נגד הקרבת ילדים על מזבח של אידיאולוגיות. 

לצדו פועלות שתי שחקניות נפלאות, אנה בנימין וגל פאר, שהן גם זמרות ונגניות מוכשרות. יכולות השירה שלהן הפיחו חיים חדשים בטקסטים של כהן, והנגינה החיה על הבמה הייתה עוצמתית ומלאת רגש. השילוב בין אלון לבין הקולות שלהן לבין הנגינה המקצועית יצר מארג הרמוני שהפך את המופע לחוויה מוזיקלית מהפנטת. הן מצליחות להביא אל הבמה את הצד הנשי המיתולוגי שליווה את חייו של כהן, בביצועים שמשלבים עוצמה ועדנה. כל זה מתאפשר גם בזכות הניהול המוזיקלי המדויק של אייל שכטר ועיצוב הבמה והתלבושות של טל אריאל ארביב.

 

לאונרד. צילום: דוד קפלן 

תרומה לאנושות שתמשיך להדהד

תרומתו של כהן לאנושות טמונה ביכולת שלו לגעת בכאב ובחן בו זמנית. המופע בתמונע מצליח להזכיר לנו מדוע שירתו נותרה רלוונטית כל כך – היא נוגעת בנצח. המפגש הזה הוא הזדמנות לעצור ולהקשיב לקולו של משורר שלא הפסיק לחפש את האור בתוך הסדקים. ובינתיים אפשר להתמוגג מהשירים המוכרים - Dance Me to the End of Love,  , First we take Manhattan , הללויה ועוד .

מועדי המופעים הקרובים בתיאטרון תמונע

יום ג' 24.2.26 בשעה 19:00 יום ד' 25.2.26 בשעה 19:00 מוצ"ש 7.3.26 בשעה 17:00 יום א' 8.3.26 בשעה 19:00

תיאטרון תמונע

איפה הילד - תיאטרון האינקובטור

מאת: דבורה נמיר 

 אישה מחפשת את עצמה תחת לחץ חברתי למימוש אימהות

צילום: רדי-רובינשטיין

אורך זמן-מה עד להתבהרות המחזה, כי מדובר בצעירים של היום שחיים כל כך אחרת מאשר הוריהם, אף שההורים נתפסים בעיני עצמם, או  לפחות חלק מהם- כליברליים. ובכן, הילדה שלהם במחזה, בשלהי שנות השלושים שלה, מזמנת לחלקם אכזבות, באשר היא אינה "תקנית". היא מורה, או משהו אחר. לא מרוצה מחייה. אינה נשואה. אין לה ילדים. אחרי שנות שחיקה כמורה, היא רוצה משהו אחר, מסעיר. אולי נסיעה להודו, לאשרם כזה או אחר, להסתופפות עם ישראלים אחרים שאינם מוצאים את עצמם ונזקקים לפרק זמן אקזוטי או כזה שמבאר להם את חייהם. ואולי יבארו לה שם את בעייתה או חוסר בעייתה אלא בעיית סביבתה. ואולי תבין את מין חייה ואולי יסייעו אף למימוש נישואיה. בסטטיסטיקה של בוגרי הודו, המרבץ של צעירים שם, אינו מקדם נישואים. אבל הוא, אולי, מקדם הבנה עצמית שלא לחזור על אותו דפוס התנהגות, אלא ליצור הבנה אחרת  שמייצרת פתרונות אחרים בחיים.

צילום: רדי-רובינשטיין

במחזה זו הדילמה של אותה אישה אם להיות אישה לבד, לא בודדה בהכרח, לשחות נגד הזרם או להתכופף תחת לחצי ציבור אל נטל האימהות או אל חוויית האימהות, כפי שאימהות נתפסת על ידה. והאימהות היא מגוונת: בנישואין, או ברווקות, בהסכם זוגי עם מישהו שמוכן לאבהות אבל לא לחיי נישואין.

והאם יש לאישה כוח לעמוד בלחץ סביבתי בין אם היא לא נשואה ורוצה ילד, ובין אם היא מעזה לא לרצות להיות אימא. יש נשים גם מהזן הזה והן עדיין מוקעות בחברה כזו או אחרת.

וכולם מכירים את הסיפור הקלאסי של ערב חג, התכנסות משפחתית ואישה שמגיעה לבד, ומוצפת בהמשך בשאלות, בטענות וטרוניות מדוע היא בכלל לבד. וכל הפלישה הפומבית הזו אל חייה מחלחלת פנימה הכי רע שיש. האם נכון להיות אישה תקנית עם בן זוג, אם למשל, במקרה שלה, טוב לה עם עצמה או עם  ידידה או ידיד ולהישאר כפי שהיא, נטולת פתרון "הוגן" על פי החברה והוריה?

                                                                     צילום: רדי-רובינשטיין

 ואת הסיפור הזה מגוללים ארבעה: יעל טל, יוצרת ובימאית ההצגה, נעמה רדלר,  שהלחינה את המוזיקה המקסימה שלה וגם משחקת בה, מנגנת, רוקדת, מתלבטת בהצגה אם להיות אימא, ומגוללת לחץ חברתי לאימהות בין אם זה מתאים לאישה, או שיש לה התלבטות בעניין הרה גורל אישי כזה. ולהיות ישרים: לא כל אחת נולדה להיות אימא, איתי וקנין על תקן מנהלת בית ספר, המאמצת את המילה אורגזמה ללקסיקון הפרטי, בהתייפות אופנתית ליברלית לרוח הזמן, ואילן פרבר, בתפקיד אלוהים היררכי, לא קדוש, נושא ונותן גמיש.

המחזאית מציפה את הזיוף  בין דרישת החברה לאימהות לבין הטקסט בדבר עצמאות האישה על חייה. השחקנים, כולם שחקנים טבעיים, יומיומיים, מהודקים לרחשי צעירים בשנות השלושים שלהם, דרכם משתקפים חיי אישה רגילה במקומותינו: לא יפה מידי, לא צעירה מידי, לא משכילה מידי, עם רצונות גדולים לשינוי בחייה. לא בטוח שהיא תמצא אותם בהודו. כי מסעות כאלה אנשים יכולים לעשות עם עצמם בבית, ולא בהכרח לנדוד למקומות אחרים.