איפה הילד - תיאטרון האינקובטור

מאת: דבורה נמיר 

 אישה מחפשת את עצמה תחת לחץ חברתי למימוש אימהות

צילום: רדי-רובינשטיין

אורך זמן-מה עד להתבהרות המחזה, כי מדובר בצעירים של היום שחיים כל כך אחרת מאשר הוריהם, אף שההורים נתפסים בעיני עצמם, או  לפחות חלק מהם- כליברליים. ובכן, הילדה שלהם במחזה, בשלהי שנות השלושים שלה, מזמנת לחלקם אכזבות, באשר היא אינה "תקנית". היא מורה, או משהו אחר. לא מרוצה מחייה. אינה נשואה. אין לה ילדים. אחרי שנות שחיקה כמורה, היא רוצה משהו אחר, מסעיר. אולי נסיעה להודו, לאשרם כזה או אחר, להסתופפות עם ישראלים אחרים שאינם מוצאים את עצמם ונזקקים לפרק זמן אקזוטי או כזה שמבאר להם את חייהם. ואולי יבארו לה שם את בעייתה או חוסר בעייתה אלא בעיית סביבתה. ואולי תבין את מין חייה ואולי יסייעו אף למימוש נישואיה. בסטטיסטיקה של בוגרי הודו, המרבץ של צעירים שם, אינו מקדם נישואים. אבל הוא, אולי, מקדם הבנה עצמית שלא לחזור על אותו דפוס התנהגות, אלא ליצור הבנה אחרת  שמייצרת פתרונות אחרים בחיים.

צילום: רדי-רובינשטיין

במחזה זו הדילמה של אותה אישה אם להיות אישה לבד, לא בודדה בהכרח, לשחות נגד הזרם או להתכופף תחת לחצי ציבור אל נטל האימהות או אל חוויית האימהות, כפי שאימהות נתפסת על ידה. והאימהות היא מגוונת: בנישואין, או ברווקות, בהסכם זוגי עם מישהו שמוכן לאבהות אבל לא לחיי נישואין.

והאם יש לאישה כוח לעמוד בלחץ סביבתי בין אם היא לא נשואה ורוצה ילד, ובין אם היא מעזה לא לרצות להיות אימא. יש נשים גם מהזן הזה והן עדיין מוקעות בחברה כזו או אחרת.

וכולם מכירים את הסיפור הקלאסי של ערב חג, התכנסות משפחתית ואישה שמגיעה לבד, ומוצפת בהמשך בשאלות, בטענות וטרוניות מדוע היא בכלל לבד. וכל הפלישה הפומבית הזו אל חייה מחלחלת פנימה הכי רע שיש. האם נכון להיות אישה תקנית עם בן זוג, אם למשל, במקרה שלה, טוב לה עם עצמה או עם  ידידה או ידיד ולהישאר כפי שהיא, נטולת פתרון "הוגן" על פי החברה והוריה?

                                                                     צילום: רדי-רובינשטיין

 ואת הסיפור הזה מגוללים ארבעה: יעל טל, יוצרת ובימאית ההצגה, נעמה רדלר,  שהלחינה את המוזיקה המקסימה שלה וגם משחקת בה, מנגנת, רוקדת, מתלבטת בהצגה אם להיות אימא, ומגוללת לחץ חברתי לאימהות בין אם זה מתאים לאישה, או שיש לה התלבטות בעניין הרה גורל אישי כזה. ולהיות ישרים: לא כל אחת נולדה להיות אימא, איתי וקנין על תקן מנהלת בית ספר, המאמצת את המילה אורגזמה ללקסיקון הפרטי, בהתייפות אופנתית ליברלית לרוח הזמן, ואילן פרבר, בתפקיד אלוהים היררכי, לא קדוש, נושא ונותן גמיש.

המחזאית מציפה את הזיוף  בין דרישת החברה לאימהות לבין הטקסט בדבר עצמאות האישה על חייה. השחקנים, כולם שחקנים טבעיים, יומיומיים, מהודקים לרחשי צעירים בשנות השלושים שלהם, דרכם משתקפים חיי אישה רגילה במקומותינו: לא יפה מידי, לא צעירה מידי, לא משכילה מידי, עם רצונות גדולים לשינוי בחייה. לא בטוח שהיא תמצא אותם בהודו. כי מסעות כאלה אנשים יכולים לעשות עם עצמם בבית, ולא בהכרח לנדוד למקומות אחרים.