התיאטרון הקאמרי - לנקות את הראש

מאת: דבורה נמיר

 פוליטיקה מוניציפאלית בהגדלה. ביקורתית, סטירית ומצחיקה.

לנקות את הראש. צילום: משה ציטיאת

תפקיד ראשת עיר הוא לא עניין של מה בכך. זוהי מלחמה של אישה במבוך מוניציפאלי, לרוב גברי, תמרון בין מי נגד מי, צבירת כוח לא מתהפך עד לניצחון. זה גם תלוי במצב המשטר. אצלנו הוא לא משהו. אין עידוד  נשים לראשות עיר. וכראייה, יש לנו 82 ראשי ערים, מתוכם מכהנות רק שלוש כראשות עיר. חשוב להזכיר את שמותיהן: ליאת שוחט באור יהודה, אור פירון זומר באורנית, מירה בן ארי בגן רווה. תודה להן ולמלחמתן. ולהזכיר: הן הגיעו לראשות העיר לא מתוקף אגדה רוסית שהיא מקור המחזה הישראלי, אלא בגלל עבודה קשה וחוש פוליטי מפותח, שהביא לבחירתן לראשות  עיר.

 עלילת ההצגה לקוחה מתוך סיפור אמיתי של בחירת ראשת עיר בעיירה רוסית, שהועתקה אל עיירה במקומותינו, בידי המחזאי, אילן חצור. הבחירות המוניציפאליות מתקרבות וראש העיר, משה שוורצמן, המייעד לעצמו המשך תפקיד, מוטרד מהעובדה שאין מולו שום יריב. כולם סביבו התקפלו, מאימתו. בלי יריב, לא יוכל לנהל קמפיין נחוץ להמרצה, ובאין קמפיין, אין כסף מתורמים. ומה לגבי לשונות הלעז על היותו דיקטטור? וכדי לקיים תצוגת דמוקרטיה הוא שולף את המנקה אילנה, אישה קשת יום העובדת בכמה מישרות כדי לקיים את בנה, אישה נטולת פנים במשך שנים מבחינתו, והופכה למתמודדת נגדו, בהנחה כמעט בטוחה שינצחה בקלות. אבל הפתעה: המנקה, אישה עם פוטנציאל נסתר, מנצחת בבחירות. ויש לה חומר סחיטה מפואר באמתחת: איסוף ושימור של פתקים וניירות ושיחות טלפוניות מואזנות, וגם טלפונים שבורים שדלתה מפחי האשפה של חדרי המנהלים במשך שנים.

לנקות את הראש. צילום: משה ציטיאת

יש בהם עניינים כתובים שאסור שייוודע עליהם, הקלטות נפיצות שאסור שיישמע עליהן, כל אלו הופכים אותה לאישה שיודעת יותר מידי. אחת עם נשק שלוף ביד. וכך, עם כל  ידיעתה את נתיבי הביוב של העיר, היא הופכת לאיום בעצם נוכחותה לחשוף שחיתות של בכירי העירייה, כולל ראש עיר פעיל או מודח. עם הציוד הזה פלוס אופייה הקשוח - היא מנצחת נגד כל הסיכויים, והופכת לראשת עיר מבטיחה, סוציאלית עד למאוד, שרואה ומריחה כל עלה נודף, אבק רובץ ואבן שלא ניגפה, למען שנות וטייב את פני העיר שלה.

זהו ביסודו, בשינויים קלים, הסיפור הרוסי על ראש עיר של עיירה המעמיד עצמו לכהונה נוספת, אבל חושש מהיעדר פנים דמוקרטיות בבחירות בהיותו מתמודד יחיד. לפיכך הוא מציב מועמדת קש, המנקה של הבניין  המתמודדת מולו. אלא שהלא יאומן קורה: היא מנצחת בבחירות.

לנקות את הראש. צילום: משה ציטיאת

 זוהי באמת אגדה ליגה אל"ף. וריאציה על סיפורי סינדרלה, כי מי אינו רוצה בניצחון מזוקק של החלש, הדפוק, עם פוטנציאל של שוחר טוב כרוני למען הזולת? כך, שלמעשה אנו מתענגים על סיפור של צדק בבימוי שוטף של מור פרנק, בתפאורה תכליתית של אלכסנדרה נרדי, בתאורה של מתן פרמינגר, ומוזיקה טובה של גל לב.

הודות לכישרונם, למרות הפיתוי, וככל הנראה בהנחיות בימוי מרסן, אף לא אחד מהשחקנים גלש לפרשנות גרוטסקית את תפקידו. בכולם מתקיימת מידתיות בתפקידם. עירית קפלן אמינה כמנקה עם פוטנציאל נסתר של כישורים. איציק כהן, כחיים מנדל, מכמיר לב במשחקו. אלעד אטרקצ'י הוא העוזר הזריז הממזר. ראש עיר כוחני, שבוי במעמדו הוא דודו ניר. נהדרת כלסבית לוחמת צדק היא אסנת בן יהודה וטובים הם שמחה ברבירו ויואב היימן.

חווינו קומדיה מושחזת, נוגעת בנו. לא מזמן היינו פוכרים כפיים מרוב מבוכה ובושה על שיש לנו מושחתים משלנו בכהונות ציבוריות. אבל התרגלנו. אנחנו קוראים חומרים איומים בלי להניד עפעף. חווים סיפורים על שחיתויות נדל"ן של ראשי ערים ועיירות, ולא עושים עם זה כלום. סומכים על התלהטות הצדק של אחרים. אצלנו הצדק רדום. העניין הוא שסף הגירוי שלנו עלה בכל הקשור לשחיתות. כבר לא מתרגשים שראש עיר ניכס לעצמו נדל"ן בדרכים נפתלות, או משרה - לבנו, או נסיעת חינם מפנקת לרעייתו, או גם וגם וגם. המחזה הזה, שנבנה על אבסורד של מנקה ישרה שנהייתה ראשת עיר מוצלחת, מנער משהו בתוכנו: לרצות מישהו שיעבוד באמינות בשבילינו, שיהיה כן יותר, אמין יותר, מוכשר יותר מוכשר,  טוב יותר.

דואט אנדלוסי-התזמורת האנדלוסית הישראלית

 

מאת: דבורה נמיר 

התזמורת האנדלוסית - צילום פיני חמו

התפתלות צלילית לאוזניים פעורות ללמוד משהו אחר

לאירוע מוזיקלי כזה צריך מישהו שגדל על ברכי המוזיקה הקלסית והג'ז, על שירים ישראליים שהלחנתם מושפעת מהמוזיקה הגרמנית – לבוא ממש בראש אחר. כי בערב הזה, מושתת על פיוטים עתיקים שמקורם המוזיקלי הוא ערבי ומדרום ספרד, ובו טקסטים של ערגה, עצב, שמחה והודיה, אין ולו תבנית מוזיקלית אחת שעליה חונכו ילידי הארץ.

הישאם דינר. צילום: Soufiane Bouhali

אבל המסורת השירית מוזיקלית הזו משומרת דווקא באשדוד, באמצעות תזמורת אנדלוסית ובה כמה עשרות נגנים של כלי קשת לגווניהם עד קונטרבס, משולבים בדרבוקות, מנדולינות, עוד, ועוד כלי הקשה. התוצאה דורשת ניפוץ של תבניות מוזיקליות שגורות בקרב רובנו. הקשבה מסורה לצליל אחר, מעודן, מחליק ומתפתל לדקויות צליליות מפעימות, ולמין יכולת מוזיקלית לשיר ולנוע קולית בין הדקויות הללו, לברוא מוזיקה כזו שספק אם חינוך מוזיקלי מערבי יכול לה. אז נכון. יש לנו די דינמיקה מוזיקלית מגוונת, אבל אין לנו את האוזון הרגישה הזו שגם יודעת לבצע את הלחן המתפתל המזרחי האמיתי. ואיננו מדברים על אייל גולן או על זמרים ישראלים אחרים ששרים "מוזיקה מזרחית". הם לא. הם מבצעים שעטנז של פה ושם, מגובה בסלסולים קוליים.

אמיל זריהן צילום יחצ

זה היה ערב של זמר אהוב שהגיע ממרוקו, הישאם דינר ששר עם הזמר הישראלי מרוקני, אמיל זריאן.  לא הבנתי מילה, לא נכנסתי להוויה, כמו הקהל הנלהב שליווה את שני הזמרים במסירות ואף שר איתם, לעידודם. התפעמתי מקול הטנור המלוטש של שניהם, מהיכולת הפיתולית-מוזיקלית הרגישה של שניהם  וקינאתי באוזנם המפותחת לשיר רבעי טונים, עניין לא קל לאדם שחינוכו המוזיקלי מערבי.

 והיה משהו כל כך חם בערב הזה. בלי פוזה. חוסר האמצעיות של הנגנים, נגישות המנצח, רועי אזולאי, לקהל, מסירות הקהל אליו ולנגנים, מין אוירה אינטימית נהדרת, מחברת, מחבקת שאנו זקוקים לה כל כך עכשיו ובכלל.

נבוקו" של ורדי באופרה הישראלית: יצירת המופת שחוגגת חירות, תקווה ושיבה הביתה

 מאת: שלמה קשי

מתוך נבוקו באופרה הישראלית 

האופרה הישראלית מציינת 40 שנה להיווסדה עם אחת היצירות האהובות והמרגשות ברפרטואר האופראי - "נבוקו" מאת ג'וזפה ורדי, שתעלה בבית האופרה בתל אביב בין ה־12 ל־27 ביוני 2026.

"נבוקו", המכונה לא פעם "האופרה היהודית", מגוללת את סיפור חורבן ירושלים וגלות בבל במאה השישית לפני הספירה, אך עוסקת גם בנושאים על־זמניים של זהות, אמונה, מאבק לחירות וגעגוע למולדת. במרכז היצירה ניצבת מקהלת העבדים העבריים המפורסמת, "Va, pensiero", שהפכה במשך השנים לסמל אוניברסלי של תקווה וחופש ונחשבת לאחד הקטעים המזוהים ביותר בעולם האופרה.

היצירה הועלתה לראשונה בשנת 1842 בתיאטרון לה סקאלה במילאנו והייתה זו שהפכה את ורדי לכוכב בינלאומי. הצלחתה הייתה כה גדולה, עד שהיא נחשבת עד היום לאחת מאבני הדרך החשובות בתולדות האופרה האיטלקית.

ההפקה החדשה, שנוצרה בשיתוף בית האופרה Minas Gerais בברזיל, מביאה לבמה דרמה מקראית רחבת היקף עם תזמורת גדולה, מקהלה מרשימה וסולנים מובילים מהארץ ומהעולם. את ההפקה מביים הבמאי היהודי־ברזילאי אנדרה הלר-לופס, המגיע לראשונה לישראל. הלר־לופס, הנחשב לאחד מבמאי האופרה הבולטים בזירה הבינלאומית, מעניק ליצירה פרשנות עכשווית המדגישה את סיפורם של גולים, פליטים וקהילות המחפשות בית ושייכות.

על הצד המוזיקלי מופקד המנצח האיטלקי קרלו מונטנארו, שכבר זכה להצלחה גדולה באופרה הישראלית בהפקות קודמות. לצדו תופיע תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ומקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקוביץ', שלה תפקיד מרכזי במיוחד ביצירה זו.

מתוך נבוקו באופרה הישראלית קרדיט צילום פאולו לסרדה

עלילת "נבוקו" נפתחת בירושלים הנצורה בידי צבאות בבל. בני ישראל נאבקים על חירותם בעוד מאבקי אהבה, קנאה ושלטון מטלטלים את בית המלוכה הבבלי. במרכז הסיפור עומדים נבוקו, מלך בבל; אביגיל השאפתנית המבקשת את הכתר; פננה, בתו של המלך; וישמעאל, אחיינו של מלך ירושלים. העלילה מתפתחת לכדי מאבק דרמטי בין כוח לאמונה, שבסופו מגיעים פיוס, גאולה ותקווה לעתיד חדש.

בהפקה משתתפים סולנים מובילים, בהם מיקולאי זלסינסקי ויונוץ פאסקו בתפקיד נבוקו, אלנה מיכאיילנקו ויוליה וסיליבה כאביגיל, פאבל פטרוב כישמעאל, וזגן גזריאן וגודרג'י יאנלידזה בתפקיד זכריה.

                                            מתוך נבוקו באופרה הישראלית קרדיט צילום פאולו לסרדה 

"נבוקו" היא הרבה יותר מדרמה היסטורית; זוהי יצירה העוסקת בכוחה של קהילה, במשמעות הזיכרון וביכולתם של בני אדם לקום מחדש מתוך משבר. לא במקרה היא ממשיכה לרגש קהלים ברחבי העולם גם כמעט מאתיים שנה לאחר שנכתבה.

מתי? 12-27 ביוני 2026
היכן? בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ'), שאול המלך 19, תל אביב
משך המופע: כשעתיים וחצי כולל הפסקה
שפת השירה: איטלקית, עם כתוביות בעברית ובאנגלית
מחירי כרטיסים: 210-490 ₪

לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים: האופרה הישראלית או בטלפון 03-6927777.