דואט אנדלוסי-התזמורת האנדלוסית הישראלית

 

מאת: דבורה נמיר 

התזמורת האנדלוסית - צילום פיני חמו

התפתלות צלילית לאוזניים פעורות ללמוד משהו אחר

לאירוע מוזיקלי כזה צריך מישהו שגדל על ברכי המוזיקה הקלסית והג'ז, על שירים ישראליים שהלחנתם מושפעת מהמוזיקה הגרמנית – לבוא ממש בראש אחר. כי בערב הזה, מושתת על פיוטים עתיקים שמקורם המוזיקלי הוא ערבי ומדרום ספרד, ובו טקסטים של ערגה, עצב, שמחה והודיה, אין ולו תבנית מוזיקלית אחת שעליה חונכו ילידי הארץ.

הישאם דינר. צילום: Soufiane Bouhali

אבל המסורת השירית מוזיקלית הזו משומרת דווקא באשדוד, באמצעות תזמורת אנדלוסית ובה כמה עשרות נגנים של כלי קשת לגווניהם עד קונטרבס, משולבים בדרבוקות, מנדולינות, עוד, ועוד כלי הקשה. התוצאה דורשת ניפוץ של תבניות מוזיקליות שגורות בקרב רובנו. הקשבה מסורה לצליל אחר, מעודן, מחליק ומתפתל לדקויות צליליות מפעימות, ולמין יכולת מוזיקלית לשיר ולנוע קולית בין הדקויות הללו, לברוא מוזיקה כזו שספק אם חינוך מוזיקלי מערבי יכול לה. אז נכון. יש לנו די דינמיקה מוזיקלית מגוונת, אבל אין לנו את האוזון הרגישה הזו שגם יודעת לבצע את הלחן המתפתל המזרחי האמיתי. ואיננו מדברים על אייל גולן או על זמרים ישראלים אחרים ששרים "מוזיקה מזרחית". הם לא. הם מבצעים שעטנז של פה ושם, מגובה בסלסולים קוליים.

אמיל זריהן צילום יחצ

זה היה ערב של זמר אהוב שהגיע ממרוקו, הישאם דינר ששר עם הזמר הישראלי מרוקני, אמיל זריאן.  לא הבנתי מילה, לא נכנסתי להוויה, כמו הקהל הנלהב שליווה את שני הזמרים במסירות ואף שר איתם, לעידודם. התפעמתי מקול הטנור המלוטש של שניהם, מהיכולת הפיתולית-מוזיקלית הרגישה של שניהם  וקינאתי באוזנם המפותחת לשיר רבעי טונים, עניין לא קל לאדם שחינוכו המוזיקלי מערבי.

 והיה משהו כל כך חם בערב הזה. בלי פוזה. חוסר האמצעיות של הנגנים, נגישות המנצח, רועי אזולאי, לקהל, מסירות הקהל אליו ולנגנים, מין אוירה אינטימית נהדרת, מחברת, מחבקת שאנו זקוקים לה כל כך עכשיו ובכלל.