מאת: דבורה נמיר
מנצח:
ירון גוטפריד
כינור:
ליליה פוצ'יטרי
הללויה
לעולמי עולמים למלודיות אהובות
יש
רגעים בחיי כל מוסד תרבותי שעליו לזרום עם הקהל ולאו דווקא לחנך אותו או להטיף לו
מוסר, ולו גם מוזיקלית. את העניין הזה הבינו בתזמורת הסימפונית ראשון לציון, ובנו רפרטואר
הכי ידידותי למאזיני הקונצרט הזה, שאכן הפיק מהקהל את הנאת הקשבה ליצירות אהובות
שגדל עליו. הנגיעה, אולי חובת ההקשבה למוזיקה מודרנית משובצת ברפרטואר, ולו אף
הרכה ביותר – דומה, לא חסרה לאף אחד באולם.
הרפרטואר
נפצח בפתיחה לאופרה, "הספר מסביליה" של ג'ואקינו רוסיני, כנתב מוזיקלי
אהוב ליצירה בין המושמעות ביותר מזה עשורים: הקוצ'רטו לכינור במי מינור אופ. 64 של
פליקס מנדלסון. עשרות שנים שרקו אנשים בחוצות תל אביב של אז את המוטיבים
המוזיקליים המלודיים והכל כך קליטים שלו. ועדיין, לשמוע אותו, כל כך מובן מאליו,
בהאזנה מחודשת, בניצוח המושכל של ירון גוטפריד, מאוזן, מאזן, מטפח כל קבוצת
כלים, מפיק צבעוניות טרייה מכלי המיתר, היה תענוג גדול.
אולם החוויה המוזיקלית זו לא הייתה מתקיימת לולא
מגע הקשת של הכנרת, ליליה פוצ'יטרי. והיא משלנו. באה לכאן מקישינב, התפתחה
גם כאן אבל ליטשה נגינה באירופה ועינגה אותנו בביצוע בוהק, שולט, ביצירה האהובה
הזו. משיכת הקשת האדנותית שלה, הרגישה, אבל גם המרוסנת, הציפה שוב את תענוג ההאזנה
לקונצרט הזה.
הסימפוניה
הרביעית של פליקס מנדלסון, "האיטלקית", בחלקו השני של הקונצרט, שוב הדפה
אותנו אל ילדותנו עת הושמעה, אז, בתכיפות ממש צפופה. מאז השתנו הטעמים המוזיקאליים
במוזיקה הקלסית ונפתח אשנב מתרחב ליצירות מודרניות ובהן מגוון רחב של הלחנות. אולם
הלחנות משובחות, שמקדמת דנא מתבססות על מלודיות, לעולם אי אפשר להפסיק. ודי אם
נעקוב אחרי הקורה היום במוזיקת הפופ. הבנויה כל כולה על אותו יסוד עתיק שמכנים
אותו מלודיה. כי היא, בסוף, המרכיב הראשי בכל חוויה מוזיקלית. ומלודיות אייקוניות
כאלה סופקו לנו בשפע בקונצרט הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה