קונצרט חגיגי לפתיחת העונה ה-37 -התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

 מאת: דבורה נמיר

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון- מנצח: רותם ניר. פסנתרנית: יוקינה קורוקי. שופר: בר צמח

רתם ניר  צילום  יואב ארטשיק 

בהרכב תזמורתי מלא, באולם האופרה התל-אביבי הופיעה התזמורת הסימפונית ראשון לציון בקונצרט החודשי שלה בו, עם המנצח, רותם ניר, מנצח הבית של האופרה הישראלית, ברפרטואר שמרגיע חלקית קהל שמרני. נכללו בו קונצרט לפסנתר ולתזמורת מס. 5 של לודוויג ואן בטהובן, "הקיסר", שדורות שלמים במדינה משוררים אותו, עם הפסנתרנית היפנית,  יוקינה קורוקי, ובפרק השני של הקונצרט - קטעים  מן המוזיקה לבלט אגם הברבורים של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. אבל הייתה בו הפתעה מוזיקלית מרנינה-רעננה, חריגה מעט לאוזניים השמרניות: תרועה וניגון לשופר ולתזמורת של המלחין והמוזיקולוג, מיכאל וולפה.

ועכשיו יאמר המאזין לעצמו, לך ותייצר מצליל השופר צליל מוזיקלי זורם אמיתי, כזה שמייצר מנגינה, מלודיה טבעית. ו-וולפה אכן עשה את זה, ייצר משהו אחר, מבודל. הוא חשף מוזיקלית את אפשרויות צליל השופר, שטוח, מלא, טקסי, בלי להצטעצע או לייצר בו גוון צלילי לא לו. הוא שימר את צליל המודיע והמנווט שלו, מחובר אסוציאטיבית לבית הכנסת, והלחינו לקונצרט מקורי שהעשיר את המושג שלנו על צליליות השופר ויכולת חיבורו ליכולות הסוליסט הצלולות של בר צמח, נגן קרן מוצלח המתגורר בברלין.

יוקינה קורוקי. צילום:  Jennifer Taylor

לקונצרט לפסנתר הקיסר של בטהובן יש כבר מומנט השוואה תמידי ולו בגלל השמעות עבר תכופות בחייה המוזיקאליים של המדינה. הפסנתרנית היפנית, יוקינה קורוקי, הוסיפה פרשנות עזה משלה בטמפרמנטיות רבת כוח. ויש משהו מרענן בהופעתה הכוחנית משהו, לעומת שנות הופעות של  פסנתרנות עצורה, מדודה, עילאית, אבל בהתאם גם מרוסנת, סוג של אופנה מוזיקלית. קורוקי מזכירה את דור הפסנתרנים הקודם שלא פחד מפורטיסימו ופורטה. ושם היא נמרצת, רבת כוח והבעה. לעומת זאת, בהתרשמות של קונצרט אחד, הפיאנו שלה מנוגן בלאט כנדרש, אבל יש בו חסך בגוונים וגווני גוונים וחבל.

 אבל מה? הקהל אהב כל רגע. את ניצוחו הנמרץ הקשוב של רתם ניר על המוזיקה שהוא הותנה להאזין לה ואף יותר מכך: כי הרי כבר אובחן קידום-מה ביכולת האזנה שלו למוזיקה קצת א-טונאלית. לא יותר מזה. אבל הוא יאזין שוב ושוב לכל מוזיקה קלסית שמושתתת על מלודיה. כי מה לעשות, האוזן האנושית היא שוחרת מלודיות מטבעה. כך שאגם הברבורים של צ'ייקובסקי וקונצרט לפסנתר "הקיסר" של בטהובן, על המלודיות העשירות בהם, עשו את העבודה לשמחת המאזינים.

אזהרת טריגר

 מאת: דבורה נמיר

שיתוף של תיאטרון הקאמרי עם תיאטרון פלטפורמא. מאת: קרן כהן ישראלי, בימוי: דנה דבורין

זו לא בדיוק הצגה. אין פעלולי בימוי, אין פעלולי תפאורה או תאורה. אולי זו מסכת. מסכת כמו אז, בנוסח הכמעט ארכאי שהיה נהוג להציג בבתי הספר התיכוניים בארץ לפני שנים רבות. והמסכת עשויה כדו"ח על עשרה שורדי טבח נובה,  הבריחה מהטבח, כל אחד וסיפור הבריחה של עצמו, ההתמודדות עם החיים. הם, השורדים האמתיים, גויסו בידי התיאטרונים הקאמרי ופלטפורמא, להיות שחקני עצמם, לשחזר את קורותיהם באותו ליל טבח.

למשל, את דור טרייסטמן, הקאמרי קיבל להצגה לאחר שאימא שלה ראתה באחת מקבוצות הוואטסאפ הזדמנות להיספח להצגה כריפוי עתידי לבת. אסף סהר היה במרכז טיפולי שם הכיר חברה של במאית ההצגה, דנה דבורין. כך סופח לאחר שעבר אימוני משחק על תקן ריפוי. שני הדר, מאמנת כושר הגיעה להשתתף בהצגה באמצעות דנה דבורין שקראה לה למיונים. זמן רב עבדו על הפרויקט הזה שכתבה קרן כהן ישראלי ולווה בייעוץ פסיכולוגי. העשרה צללו שוב אל נבכי נפשם, הציפו שוב את הטראומה שחוו בליל הטבח, שיחזרו את אינסטינקט החיים שלהם, את מנוסתם, את ההתחבאות שלהם ואת הצלתם בעיקר בידי עצמם.

כל הופעה שלהם בהצגה, היא הצפה חוזרת על שקרה להם אז. האם זה ריפוי? האם ההצגה מזור להם? האם הגיבושון הזה החוזר ונשנה ביניהם הוא אכן גיבושון, או מפגש ששורט ופוער פצעים? האם צריך לפעור אותם שוב ושוב, או שמא הצלקות מגלידות לצלקות קלואידיות  גבשושיות, בולטות, מכוערות, קיימות, מין סימון סבל לתמיד, תזכורת איומה למה שקרה שאל להם להסתיר אותן, אלא לחיות איתן. הם, האגודה השיתופית של הסבל, אגודת היגון והתקומה גם יחד.

כל שידוע, נכון לעכשיו, הוא שיש אינטנסיביות בחיים שלהם, שיש חישוף מבוקר שלהם וכל הצפה ישירה שלהם, אמורה לרפא אותם, ללמדם לחיות עם הטראומה שעברו ולהמשיך הלאה בחיים. לא לעצור. להיפתח, להיפגש עם אחיהם לאסון, כי רק הם מבינים בדיוק מה עבר עליהם. עליהם להמשיך להיות קבוצה הומוגנית של יגון, אבל גם של תיקווה להמשך חיים פרודוקטיביים.

 כך שאין דרך לבקר את ההצגה בדרך הטבע. יש לתמוך בה על מנת לקבע בזיכרון הלאומי את שקרה, ולהפיק לקחים כואבים לבל ייקרה לנו שוב אסון לאומי מחריד כזה.

 עשרה שורדי הטבח הם: נורית בוקובזה חדד, אושר דניאל, שני הדר, כפיר הוד, בר חיניץ, שלי ישי, חנה תבור, דור טרייסטמן, נעם רבי בראל, אסף סהר.