אמא - תיאטרון בית לסין

 

מאת: דבורה נמיר

מיקוד מדויק בזן של אמא נוטשת בית, שונה מהסטריאוטיפ האימהות הקדושה שהקנו לנו בילדותנו. ומה פגישה מחודשת של אם כזו עם בנותיה מייצר אצל כל הנפשות הפועלות. מאת ובבימוי: הלל מיטלפונקט

במחזה של הלל מיטלפונקט, "אמא", ובבימויו, שובר המחזאי מוסכמות על אימהות מסורה, קורבנית, סוג של אישה קדושה שתעשה הכול למען ילדיה גם במחיר איכות חייה, גם בוויתור על יישום שאיפותיה, גם בנטישת קריירה ובפרט: בסילוק רצונותיה מעצמה. יש לנו כאן אמא מרוכזת בדמות שיצרה לעצמה, שאומדת את כישרונותיה האמנותיים מעל ומעבר ליכולותיה, שנוטשת בעל נגר ושתי בנות, למען יישום ספק קריירה של זמרת בארצות הברית, כי בארץ חיסלה קריירה של עצמה בניבול פה פומבי (וזה מעשה שאכן היה). וכשהיא מגיעה אל כלום בניכר, ומתעסקת בחשבון נפש חלקי, רובו לרעתה, היא חוזרת לארץ למשש דופק ולהחזיר לעצמה את בנותיה ובעיקר לחזור אל רכושה, דירה בה מתגוררת אחת הבנות שהשאיר לה אביה בעל נגריה, ושהיא ממשיכה את המפעל הקטן של הנגרייה בעצמה.

 למעשה, הדירה בארץ היא המאגר הכלכלי האחרון של האם, ועליו היא מתחבלת למוססו ולבנות לעצמה כאן קריירת המשך, חסרת סיכוי, שעולה כסף רב.

אלא שהאמא הזו לא לקחה בחשבון את העובדה שהיא חוזרת אל כלום. שהבנות שלה בנו חיים חדשים על פצעים מגלידים. שלשרוטות שלה יש חיים אחרים, בלי אמא מהיותה אם ביולוגית בלבד. האחת, לסבית, חיה בדירה שהייתה שלה ושל בעלה עם בת זוג שעברה פלילי עם ישיבה בכלא, ושתיהן מנהלות את עסקי הנגרייה שהוריש לה האב. השנייה, עורכת דין, מיישמת קריירה וחיה חיים לא מאושרים, מתסכלים עם בן זוג. שעכשיו הכול עקום אצל השתיים אבל עם סיכוי טוב לאחר כך..

ומשהו טוב מתרחש בכל זאת: הבת הלסבית שכל כך רצתה ילד, תקבל אותו כמתנה הכי יקרה מבת הזוג הפלילית בעבר, שהיא בהריון, לא ידוע ממי. והבת השנייה תמשיך בקריירת עורכת דין, שומרת על הנכסים המשפחתיים לבל ייחמסו על ידי האם המופיעה פתאום כדי ליישם ספק קריירה דועכת בחו"ל, עם רצון מידי למכור רכוש משפחתי ולכונן שוב קריירה בארץ, בלי רצון להוריש אותו לבנות.

 אין מי שבקהל שאינו נזכר בסוג כזה של אמא שמוצג במחזה. זו אמא שתמיד, בגלל היותה נוטשת, נשמעו לחישות אחריה בחדרי חדרים. למעשה, הוטבע בה סימון של נוטשת, כמו בבקר, לכל החיים. ומעניין שגברים נוטשים לא מסומנים לרעה. להם זה לא קורה.

נטע הקר התפאורנית, עיצבה דירה של מעמד בינוני הכי משעממת שיש. התאורה של זיו וולושין ממקדת ברכות סצנות שונות. אין אלומות אור דרמטיות. הדרמה נעשית בטקסט. ויש ארבע סוליסטיות שכל אחת מהן מבצעת קדנציות לתפארת. זו דניאל גל, האחות, עורכת דין מתוסכלת, במשחק אנרגטי, לא פעם מלווה בהגייה בלתי ברורה. זו יעל וקשטיין, האחות הלסבית במשחק מרוסן מידתי ואפקטיבי, זו מיקה שיבק,  הפליליסטית שאולי חזרה אל דרך הישר, במשחק עם הומור קטן, אנושי, מאזן את מתח החיים בין האחיות. וישנה יונה אליאן, שמגלמת אמא צבעונית, מניפולטיבית, אומללה באמת מהיעדר קריירה בחו"ל ובארץ, אישה מזדקנת, שרוצה לחזור הביתה לאחר שנסגרו בפניה אפשרויות הפרנוס בארצות הברית ואולי כאן ילך לה לאחר שתמוסס את רכוש הבנות.

 ובעצם, למה שתחמוס את השגרה הדוממת והמרפאה את פצעי בנותיה? והאם, אליאן, מבינה זאת וטופפת עם רגליה הנהדרות החוצה מדירת הבנות עכשיו, שוב אל אותה ארץ זרה, אל הזדקנות בודדה ואכזרית?

 לראות, ולהשוות!