מי בעד - תיאטרון הקאמרי

 

מאת: דבורה נמיר  

פולקלור שכנים צבעוני וצפוי בבית משותף - מאת דוד בילנקה ורוני בורודצקי

רוב תושבי הארץ בערים הגדולות והעיירות שלה, חווים דיור בבתים משותפים, על כל הפולקלור שנלווה אליהם, כפי שמתואר במחזה של דוד בילנקה ורוני ברודצקי, "מי בעד", בביום של ברודצקי, עתה בתיאטרון הקאמרי. למעשה נשען המחזה שלהם על מחזה שכתבו שלושה ספרדים: ראול בראנקו, סנטיאגו רקחו וחאבייר לורנסו סאנצ'ס, על דינמיקה בין שכנית בספרד, בבית כמו משותף, לא ידוע אם בדגם זהה.

נחוץ לי להרחיב כללית את העניין הזה של בתים משותפים בארץ: בנייתם הואצה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת עם העלייה המאסיבית אליה ואופיינה, למרבה הצער, בבניית בתים על עמודים (נדמה לי ההמצאה של האדריכל זאב רכטר בנימוק של אוורור תחתון). הם כוסו "שפריץ", אותו מעטה מכוער, ספק מתולתל, צובר אבק, שהוצמד לבתי העיר אז, תחת לסיידם בלבן כפי שהיה נהוג בבניית בתי הבאוהאוס היפים שנבנו בעיר בשנות העשרים שלה.

בנוסף, חדרי המדרגות הרחבים והנושמים שאפיינו את בניית בתי הבאוהאוס, נקטמו בגודלם וצורתם לחדרי מדרגות מצומצמים, מכוערים, אפרפרים, שהדיפו תחושת עוני גם אם הדרים בבית לא היו כאלה. הבתים הללו היו ראויים ממש להריסה מיידית, כך הגו אז רבים וכך ממומש היום, תודה לאל. אבל הפולקלור של חיי שיתוף יחסיים של שמונה דיירים לפחות באותו בניין ולהם שמונה דירות, נותר והוא תמיד מעשה מרכבה עדין של יחסי שכנות. העניין הזה מוכח במחזה," מי בעד" באותנטיות רבה.

המחזה מתמקד באסיפת הדיירים של הבניין בה מועלה הרעיון - בהצפת האקטואליה שאנחנו חווים עכשיו בארץ - לשיפוץ המרתף המוזנח שהפך למחסן של כל גרוטאות השכנים במרתפי כל הארץ. כי זה טבעם של הישראלים: לא זורקים. אוגרים איפה שהוא.

אלא שאז נזרקת פצצה: שכן מודיע שהוא משכיר את דירתו למתמודד נפש, שבלשון העם מכנים אותו תמיד משוגע, ועכשיו מעדנים אותו למתמודד משהו. למעשה, ולפי החוק, השכן המשכיר אינו חייב לדווח על מצבו הנפשי של המושכר, אבל הוא ישר וישיר ומודיע באסיפת השכנים. ואז פורצת מהומה. כל הסחי הכבוש של שנות שכנות משותפת פורץ החוצה, כי בארץ תמיד יש קונטקט בין שכנים לטוב ולרע, שלא כמו בחו"ל, שם אין יודעים אם השכן שלך חי או מת. ומן המהומה שנוצרת באסיפת השכנים, אולי גם צומח רומן, או חפוז, לשני צעירים המתגוררים בבניין.

יש לנו מחזה מן החיים עצמם. רובנו חווים סוג של תוכן כזה, או דומה, מבויים בנשימה אחת בידי ברודצקי. כל השחקנים ניצבים כל העת על הבמה, על רקע תפאורה הכי מממשת דיור בבתים משותפים מכוערים אז, של שני טור ומלבושים יומיומיים שעיצבה שירה וייז.

הקאסט ב"מי בעד": מאופיין בזיקוק דמויות שכנים מוכרים בבתים משותפים. זהו נדב אסולין, המדייק סוג של בטלן עם נפח גדול. ישנה השכנה הדביקה, הבלתי נלאית, תמיד בוועד, בגילום מהחיים של ענת וקסמן. יואב לוי משכנע כאבישי המוטרד-עייף שרק רוצה להימלט מהבית המשותף בשלום אבל בגלל יושרו המיותר, הוא עובר חקירה צולבת. מיכה סלקטר, נודף מכובדות נפוחה שהעניק לעצמו בהצלחה. טובים הם אביגיל הררי כעמליה, כנרת לימוני, ליר עיסה  וליעם פינטו.

יש לנו כאן מימוש תיאטרוני מוצלח של יחסי שכנים בבתים משותפים בארץ, סוג של פולקלור ייחודי לה. כי כאן זה לא שם שלא מכירים את האחר ואפשר לגווע בשקט בלי התערבות שכנים. כאן זה כשהרוב נדחפים לחיי כולם, כולם יודעים את רוב קורות כולם, כולם משמיצים את כולם אבל גם חומלים קצת על כולם. וזה ייחודה של הארץ ומבוטא היטב במחזה "מי בעד".