לרגל 70 שנה למדינה מוזיאון ינקו דאדא
מציג תערוכה של ציורי הנוף של מרסל ינקו
ו-7 תצוגות של אמנים ישראלים המתייחסות אליה - 21.4.18
– 31.8.18
 |
| לירון לופו נוף אקריליק על בד 2014 צילום שי לי |
במלאת 70 שנה למדינה מוצגות במוזיאון
ינקו-דאדא מקבץ תערוכות יחיד של אמנים ישראלים עכשוויים, העוסקים בנושא נוף
מקומי המנהל דיאלוג עכשווי וישיר עם ציורי הנוף של מרסל ינקו כפי שבא
לידי ביטוי בתערוכה "יומן מסע" שאוצרת רעיה זומר-טל.
התערוכה עוסקת באופן שבו ראה ינקו את
הנוף, בציורים בצבעי שמן מתקופת חייו באירופה ובארץ וכן בעבודות על נייר, בעיקר
משנות הארבעים של המאה הקודמת ואילך. חלק חשוב בתערוכה מתמקד במתווים, בספרי רישום
ובפיסות נייר נדירות מתקופת עבודתו במחלקת מחקר וסקר באגף התכנון של משרד ראש
הממשלה, שנמצאו בעיזבונו.
מרסל ינקו היה מאז ומעולם אמן שהצורה
חשובה לו יותר מכול. נושא הציור שימש אותו תמיד כ"תירוץ" ליצירה. ציורי
הנוף היו משחק של שטחים וקונסטרוקציות הטובלים באור וצל בסגנונו המיוחד.
יצירותיו מציגות קומפוזיציה בנויה
ופיגורציה מופשטת. לרוב הנוף הוא רק המסגרת, מין תפאורה, הנותנת מענה לצורכי
הקומפוזיציה. ההתרחשות נעשית בקדמת הציור, ומאחור – קו הרקיע, הרים ובניינים, מעין
מיזנסצנה תיאטרלית.
התערוכות מציעות מגוון עבודות ומיצבים
שהחוט המקשר ביניהם הוא ראייה אחרת של הנוף הארץ ישראלי, באופן דומה לדרך שבה מרסל
ינקו התייחס אליו בתקופות שונות, בין היתר בתקופה שבה הייתה קיימת התלבטות פנימית בין הגישה הלוקלית לאוניברסלית.
מקבץ התערוכות עוסק בשני היבטים מרכזיים: הראשון
מדגיש את ההיבט הצורני שבו עסק ינקו בפירוק הנוף המוגדר והברור לגבול ההפשטה
באמצעות קו וכתם בסגנונו המיוחד. היבט שני מדגיש את התוכן שבאמצעותו בחר לתאר את
הנוף וסביבתו בזמן שבו האמנות המופשטת שלטה כזרם המרכזי בשדה האמנות המקומי. למרות
זאת בחר מרסל ינקו לחזור לציור צורני מובחן העוסק גם בפן החברתי. הקשר הגלוי
והסמוי בין העבודות שנבחרו בא לידי ביטוי הן בפן ובהקשר הוויזואלי והן בהקשר
התוכני. התייחסותם של האמנים לנופי ינקו בציור, מיצב ואנימציה חדשנית עכשווית מעמיקה את רובדי
ההתבוננות והקריאה של עבודות אלה.
בתערוכה הנוכחית שבעה אמנים המנהלים
דו שיח עם יצירותיו של מרסל ינקו, שיח המדגיש את השוני בתפישה ואת התעוזה לעסוק גם
בנושאים שנזנחו בשוליים ושהם במידה מסוימת סוג של טאבו.
 |
| לירון לופו זריחה אקריליק ושמן על בד 2013 צילום שי לי |
לירון
לופו – "שיבה לאין- דור" (Return
to Nevermore)
לופו עוסק בציוריו בנושאים ובנופים
מקומיים. הוא בוחר בציור בסגנון נאיבי כדי לעסוק בתכנים פוליטיים מורכבים.
בסגנונו המיוחד מצליח לופו להציג עמדה
של ביקורת כלפי המציאות המקומית. אך בניגוד למרסל ינקו שבחר להציג נושאים מורכבים
כגון אלה בדרך אלגורית של תנוחות זעקה סמליות של דמויות מסוגננות ואנונימיות, מציג
לופו תיאורים ראליסטיים של זוועות וייצוג חזותי פיגורטיבי קשה לעיכול.
עבודותיו של האמן לירון לופו עוסקות
בנושאים חברתיים פוליטיים בסגנון ראליסטי הנראה נאיבי במבט ראשון, אך הן בעלות
תכנים מורכבים המשקפים גישה מוכרת של אמן המחויב למעורבות בחיים החברתיים ומבטא
עמדה ביקורתית ביחס אליהם בעבודתו.
לופו מצייר מגוון נושאים הקרובים ללבו
– אישיים, חברתיים ולאומיים. עבודותיו מגיבות לאירועים פוליטיים ובעיות כאובות
בחברה. נושאים החוזרים בעבודותיו מציגים פעמים רבות סמלים ארץ-ישראליים מובהקים –
סמלי ציונות ותעמולה פרו-ישראלית, אך בהטיה של המצויר המערער סמלים אלה ויוצר
תחושה קשה ומטרידה בקרב הצופה.
ציוריו מנהלים קונפליקט חריף עם הממסד
הפוליטי, עם נרטיבים מקומיים ועם מטענים תרבותיים, דרך התרחשויות שונות המוצגות
לעתים קרובות על רקע נופי ארץ ישראל: "שבועות", "לוויה בעמק",
"מטס חיל האוויר מעל אושוויץ", "הריסות".
אמי
ספרד – "הדרך לעין הוד"
אמי ספרד מתייחסת בעבודתה להיבט
החווייתי ומייצרת משחק מחשב היוצר מרחב וירטואלי חי, שבו מוזמן הצופה לשוטט בעין
הוד/עין חוד.
ספרד יוצרת מתוך תחושת חובה מוסרית
לתת ביטוי להשקפותיה, ובוחרת בטכנולוגיה המשמשת במשחקי מחשב, המחיה את העבודה
ומקשרת אותה באמצעים דיגיטליים לאלמנטים חיים מהסביבה. העצים מגיבים לרוח
ומתנועעים, העננים שטים, והשמים משתנים בהתאם למזג האוויר מחוץ לכותלי המוזיאון.
הציפורים העפות בשמים, מטע עצי הזית העתיק של הכפר, ועצי החרוב שהיו מקור פרנסה של
הכפר העתיק – כולם מקבלים ביטוי צורני דיגיטלי.
 |
| בדרך לעין הוד אמי ספרד צילום מתוך עבודת וידיאו |
המרחב הווירטואלי שאותו יוצרת האמנית
מתחקה אחר הצורניות המסוגננת השאולה מציורי עין הוד של מרסל ינקו, זהו מעין
סימולקרום לעולם מקביל, שבו הצופים משמשים בעצמם השלמה הכרחית ליצירות.
שורת הדמויות בתחתית המסך מייצגת
בעיני האמנית את פליטי עין חוד. דמויות אלה מגיבות לצופים הנכנסים לחלל, הן מתקדמות
ועוזבות את ה"פריים" עם כל צופה נוסף שנכנס. לוח המספרים על הקיר מאיר ומתחיל
במניית מספר התושבים שחיו בכפר ב-1945, כאשר גורשו. אחרי
700 מבקרים בחלל, העבודה תתאפס ותתחיל שוב את הספירה, וחוזר חלילה. כך
יוצרת האמנית חלל המתפקד במידה מסוימת כאינדיקטור לדפוסי התנהגות בחברה, מעלה
ביקורת לגבי תפיסת האחר, ולגבי מערכות היחסים ההיררכיות והכוחניות שבה.
בחירתה בטכנולוגיה עדכנית-עכשווית
פונה באופן ישיר לכל צופה בכל גיל כמעט, ומתקשרת למעשה עם מסורת של אמנות מקומית
נועזת שהחלה בארץ בשנות החמישים, המביאה לקדמת הבמה נושאים חברתיים רגישים ומזמינה
לחשיבה ולדיון בהם.
נחמה
לבנדל - "מרחב קרוא"
נופיה של נחמה לבנדל מורכבים
מכריכות ודפי ספרים שפורקו ונבנו מחדש בתהליך אינטואיטיבי. היא מניחה את
פיסות הנייר עד אשר נגלה נוף חדש, שלמרות שאינו מחפש להתחקות אחר נוף קונקרטי,
פעמים רבות מזכיר תיעוד של נופים מקומיים.
עבודות הקולאז' של נחמה לבנדל מנהלות
דו שיח עם נופי סביבתה ונבכי נפשה. הנופים שיוצרת האמנית נבנים נדבך אחר נדבך מדפי
ספרים שהיא מוצאת ואוספת בשוקי פשפשים, בספרייתה הביתית, וממתנות שקיבלה מחברים.
בתהליך אטי ומורכב היא מפרקת אותם חלק אחר חלק, פיסה אחר פיסה. תוך שימוש בטכניקה
ובחומרים המזוהים עם עבודות הקולאז' המוקדמות של מרסל ינקו – חומרים זולים ומתכלים
כחלקי נייר, חוטי תפירה ושקי יוטה.
כמו במלאכת כריכה מדויקת ומורכבת, לבנדל
עוסקת בתהליך תרפויטי של פירוק וקילוף שכבות הנייר. הדפים מוצאים מהספרים ומסודרים
בסטודיו על פי גוונים וגדלים, וכך נוצרים פלטת הצבעים ומשטחי העבודה המשמשים את
האמנית ליצירתה. באופן אינטואיטיבי יוצרת לבנדל מפיסות הנייר נופים משתנים, והופכת
ישן לחדש.
בתוך תהליך היצירה המורכב – קילוף,
פירוק, פרימה ובנייה מחדש, יוצרת האמנית מערכת יחסים אישית עם כל אחד מהספרים
העוברים תחת ידיה, אלו, משתנים ונרקמים מחדש לכדי נופים מרגשים המתעתעים בעין. אין
לדעת האם הם מתחקים אחר נוף קונקרטי או נוף אוטופי-פואטי הנובע מנבכי מחשבתה.
במידת מה נופיה של לבנדל מאזכרים
נופים בראשיתיים וחלקם אף מהדהדים את התיעוד הצילומי של ראשית ההתיישבות הציונית
בארץ. ספר כּרטא ירקרק אשר פירוקו וסידורו המחודש על מצע העבודה מדמה את נופי עמק
יזרעאל, וחוטים קטנטנים בעבודה נוספת המאזכרים ציפורים במעופן באגמון החולה. נופים
שלדבריה "תוארו במילים וכעת יוצרים ומתגבשים לכדי חזות ויזואלית".
הנוף בעבודותיה פועל על הטווח שבין
ייצוג לבין מציאות. ספרים שגורלם אלמלא כן היה להתכלות ולהתפורר זוכים בעבודותיה
לתחייה מחודשת ולמעמד על-זמני בעידן שבו הספר הולך ומאבד ממעמדו, ערכו וחשיבותו.
אוצרת: ניצן שובל-אבירי.
יסמין
כספין - מחזה
יסמין כספי יוצרת מיצב שבו הופכת
ההתבוננות בנוף הטבעי לחוויית צפייה בטבע הגלובלי, ובתוך כך היא מפרקת את תמונת
הנוף לפיסות תלת ממד שהיא קורעת תוך שימוש בחומרים כמו ספוג, קרטון ושקפים. החלל
התלת ממדי חוזר להיות דו ממד בעבודת קולאז' שברקע.
יסמין כספין יוצרת מיצב של טבע ונוף המחבר
חומרי רבגוני הבנוי בכמה מישורים, כמעין תפאורה למחזה בלתי כתוב. המיצב שנוצר
מחומרים קלים וזמינים, כולל תמונת קולאז' גדולה וצבעונית שהנושא בה הוא "האדם
כתבנית נוף". את הקולאז' יצרה כספין מהדפסות דיגיטליות מתוך אפליקציית
היכרויות סלולרית (Tinder)
ורישום חופשי. כספין שואבת השראה מתמונתו המופשטת של מרסל ינקו בריאת העולם
1919, הבולטת בצורות צבעוניות, חזקות ומתפרצות הנתונות במבנה אליפטי דמוי
כדור הארץ. במרכז המיצב פסל מונוכרומטי עשוי קרטון דו-גלי, ספוג ושקפים, המתאר שתי
דמויות מופשטות המתחברות ומשלימות זו את זו. ברקע, שני גופים שקופים ומפורקים,
עשויים שקפים, חוט ברזל ופלסטלינה, שנוצרו בהשראת מתווים לתלבושות תאטרון שצייר
מרסל ינקו בבוקרשט ב-1925.
כספין מבחינה בין הנוף הטבעי שלא ניתן
להכלה בשל גודלו ועוצמתו לבין הנוף הציורי המוקטן והמרוקן הנדמה כאילוסטרציה לנוף
הטבעי. בתוך כך היא מציעה שני סוגי מבט אל הנוף: האחד, מבט ברור, גרפי ממוקד
בתמונת נוף, והשני, מבט שיש בו מן ההעברה של חוויית הצפייה בטבע הגלובלי שאליו
נכסף האדם.
כיוצרת, טווח הראייה בעיניה נמצא
באופק הוויזואלי שיש בכוחו לייצר פרספקטיבה רחבה ואפשרות לחופש פעולה ולחירות
מחשבתית ואופטימית. זו אפשרות הגולשת מתחום הנוף הישראלי לעבר הנוף הווירטואלי
שחודר אל מתחת לפני השטח והופך את הטבע הממשי למחבר דימויים שאין בהם משום השאלה
ללוקאליות או לאוניברסליות אלא למהות הייצוג של הנוף האקטואלי הנרקם בעיני הצופה.
ביאן
חסונה אלעג'ן - טווח ראייה - מיצב סאונד
הנוף הפנורמי מציורי ינקו ונושא הדו קיום
באים לידי ביטוי במיצב הסאונד של האמנית ביאן חסונה אלעג'ו.
המינרטים (צריחי המסגד) מתייחסים לרישומים של ינקו משנות החמישים ומקבלים את
השראתם גם מהקשרים אישיים של האמנית.
ביאן חסונה אלעג'ו יוצרת מיצב סאונד
ובו מבנה המדמה מסגד, מקום התכנסות ותפילה למאמינים מוסלמים. המבנה הנסמך לקיר
נישא לגובה של כשני מטרים, עשוי לוחות עץ דקים ונקיים בגוון ובמרקם טבעיים. בחלקו
העליון קבועים כיפה ומשני צדיה צריחים, ובחלקו התחתון ארבעה רמקולים עגולים להשמעת
קריאת המואזין לתפילות הקבועות (האד'אן). באופן יוצא דופן בוחרת האמנית להשמיע את
קול המואזין דווקא מתוך גוף המבנה, ובכך יוצרת מעין תיבת תהודה המעצימה את אפקט
הקול בעבודה, כהדהוד לנקודת המפגש בינה לבין אביה כבד השמיעה, שתומך בה ומעודד אותה להשמיע את קולה
דרך היצירה.
כאמנית תושבת לוד, חסונה אלעג'ו רואה
חשיבות רבה בקידום התרבות הערבית, ולכן בחרה להציג דימוי מוסלמי דתי סמלי, המנכיח
את זהותה ותרבותה בעיר שבה חיים בכפיפה אחת יהודים וערבים.
במבט ראשון ניתן לדמות את המסגד שיצרה
האמנית לפרט מוגדל של אחד מרישומי הנוף הארץ ישראלי מתוך מחברת הרישומים של מרסל
ינקו, רישומים שבהם בולט המסגד כאלמנט אדריכלי מקומי בקו הרקיע. אולם בין השורות
נמצא שהמכנה המשותף אינו אלא צורני, מחווה רומנטית למזרח. שלא כמרסל ינקו, חסונה
אלעג'ו מבקשת ליצור דו שיח משותף בין שני העמים מתוך קשר הדוק לסביבת קיומה. לא
בכדי, על רקע הקולות שנשמעים בחלוף שבעים שנים לקיומה של המדינה, מציגה האמנית
בכניסה למוזיאון מיצב סאונד הנקי מקישוטים אוריינטליסטיים, על גבול המינימליזם,
הבולט בנוכחותו בזכות קולו.
מיכל
אור-גיל - נופים שראיתי
האמנית מיכל אור-גיל יוצרת
אסמבלאז' המשלב חפצים מן המוכן ולוחות פורניר. עבודתה מעבדת את רשמיה מהמקום, עין
הוד, ויוצרת שילוב של ההתבוננות בנוף עם טכניקות המזוהות עם עבודותיו המוקדמות של
ינקו.
עבודת הקיר של מיכל אור גיל עשויה
קטעי אסמבלאז' דינמיים המצטרפים זה לזה מעשה מרכבה, לכדי נוף שכביכול נקרה בדרכה.
בהתאמה למקום ההצבה יוצרת אור גיל תצרף רישומי אותנטי של אלמנטים אקראיים וחפצים
מן-המוכן – פורניר ממוחזר וחלקי חפצים כמו קולב, מכסה של קופסה, קוביות משחק,
רגליים של בובה, ושאריות תעשייתיות. החיבור נוצר כמעטפת דמיונית לחוויית ההתבוננות
של האמנית בסביבה הטבעית של עין הוד, כמו גם לזיכרונות נוף ילדותה בשכונת הקטמונים
בירושלים.
התבוננות במערך הקומפוזיציה של העבודה
מאופיינת בתחושה של זרימה במתווה צורני חד, ובמשחק של משטחים אורגניים הנדמים
כנעים במעגלים מחזוריים – מן הטבע ואליו בחזרה. זאת, לצד התרחשויות קלילות בעלות
מרכיב הומוריסטי המלוות את עיני הצופה לאורך העבודה.
אור גיל מייצרת נוף בדוי, מפתיע ומרגש
ששוב אינו קיים במציאות, אך מסתמך על תצלומי הסביבה בדרך לכפר, ומושפע מציורי הנוף
של מרסל ינקו מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. בדומה לינקו, אור גיל, כאמנית של
צורות, צבעים ומחברים חומריים איננה משועבדת למציאות החיצונית הנשקפת בנוף המקומי
אלא לרובד הרשמים שהיא קולטת. היא טווה מהמציאות הפנימית והחיצונית גם יחד נתיב
ארץ-ישראלי אחר בדרך אל כפר האמנים.
אוצרת: אביטל כץ.
איריס
נייס - המחצבה
עבודת הווידאו המחצבה של
אמנית הגוף איריס נייס, מתקשרת עם יצירות של מרסל ינקו שבהן הנוף עובד
לגושים מופשטים בחלל תוך התייחסות להפשטה הלירית של ינקו בסימון דימויי הטבע.
עבודת הווידאו המחצבה הופקה
בנופי הכפר ירכא, במחצבה שגבולותיה – פצע פעור בנוף. שתי נשים, שתי אמניות מופיעות
בזירה זרה, קרה, דוקרנית ומכנית. גופן נושם ונע במעגליות זהירה כשהן ממששות,
נוגעות ומתערטלות באתר כרייה שפניו מאובנים, חדי זווית, משדרים סכנה, איום. השתיים בתנועתן מגששות, מפוררות,
תוהות, ויוצרות עם ובתוך הסביבה, בו בזמן, נוף חדש, מאוחד – גוף-נוף.
אומרת האמנית איריס נייס:
"התחדשות נוף הגוף, בדומה לנוף היקום, כרוכה בהכרת שטחיו. גילוי והוקרת
התלמים, הגאיות וההרים הזהים למפת העור, הלב ועומק התאים..." שתיקת האבן
הנחרבת, שיוף המנסרה, וקולות הניתוץ והפיצוץ מעוררים סימולטנית את הגופים החיים
לקצביות רצ'יטטיבית ולמוסיקליות המבקשת להוציא מתוכם להב, להט, ריקוד.
 |
| איריס נייס המחצבה צילום אלעד מאסטרו |
זהו מחול אוונגרדי ופוטוריסטי שדוגל
בדינמיזם, יוצר סגידה למכונה והערצת הסכנה מחד, ומאידך, מחיה את סביבתו ומחולל את
רקדניו לחפש רכות ממיסה וגמישות מאפשרת. מסע שמשתתפים בו צלם, עורך ואמניות
מבצעות, וכתיאורה של ענת בוצר בספרה פסיכותרפיה וצילום: "זה משולש של
היוצרים שיצר אלמנט שלישי", והוא מוצג בפנינו בדמותה של יצירה חדשה: המחצבה.
עבודה פוסטמודרנית זו מסנתזת אל תוכה
את אמנויות הצילום, הקולנוע, הריקוד המודרני, ואת האמנות הפלסטית, המופשטת. זו
האחרונה מתקשרת עם יצירות מאוחרות של מרסל ינקו שבהן הנוף עובד לגושים מופשטים
בחלל, ומופיעה בהן ההפשטה הלירית שלו בסימון דימויי הטבע (יער, מטע, אגם) כמו גם
במקצב הגאומטרי שלו (קומפוזיציה, ג'אז). כפי שכתב יוז'ין יונסקו, ינקו ביקש
"לשחרר את רוח האדם מכל כפייה, מכל אינוס צורני ומכל מוסכמה, וכך הביאהּ אל
סף האבסורד ואף מעבר לו".
אוצרת: שולי בריסקין.
כל אלה מביאים מבט עכשווי חדש
ומייצרים דו שיח מעורר עם עבודותיו של ינקו. "ראייה אחרת" זו היא לב
ליבן של התערוכות. האמנים שזומנו להציג מציירים, מפסלים ומציבים בחלל אובייקטים
שלא נראים בהכרח כנוף במבט ראשון.
הפרויקט הוא פרי שיתוף פעולה עם מוזיאון
האדם והחי, רמת גן, שם מוצג חלקה השני של התערוכה "יומן מסע"
מציוריו של מרסל ינקו, ותערוכתה של תמר רודד שבתאי
 |
| מרסל ינקו פורצי הדרך לירושלים צילום רפי ונציאן |
שעות הפתיחה במוזיאון ינקו-דאדא: ימים א' – ה' בשעות 10:00 – 15:00
יום
ו' וערבי חג בשעות10:00 – 14:00
שבתות וחגים בשעות 10:00 –15:30
מחיר כניסה:
24 ₪ למבוגר; הנחות לאזרחים ותיקים, ילדים, חיילים ועוד
מוזיאון ינקו-דאדא,
כפר האמנים עין הוד,
ד"נ חוף הכרמל 30890.
טל': 04-9842350
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה