האופרה הישראלית פותחת את עונת ה־40 עם יצירת המופת "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל

 

צילום יוסי צבקר

בבימויו של סטפנו פודה ובניצוחו של גרד אמלונג

16–28 בנובמבר 2025 | בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ’יץ’) – תל אביב

האופרה הישראלית פותחת את חגיגות 40 שנות פעילותה עם הפקה חדשה ומרהיבה של האופרה "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל, בבימויו של הבמאי והמעצב הבינלאומי סטפנו פודה – מהיוצרים הבולטים בעולם האופרה העכשווי.

האופרה "דידו ואניאס" הועלתה לראשונה באופרה הישראלית עם הקמתה בשנת 1985, וכעת, ארבעים שנה לאחר מכן, היא שבה לבמה בגרסה מרגשת ועכשווית המבטאת את הדרך הארוכה שעשתה האופרה הישראלית – ממוסד צעיר להפקה בינלאומית בעלת חזון אמנותי עצמאי.

פודה, הידוע כבמאי טוטאלי האחראי גם לתפאורה, תלבושות, תאורה וכוריאוגרפיה, יצר הפקה חדשה במיוחד לציון שנת ה־40, הכוללת גם בלט בן 16 רקדנים המבוסס על קטעי מחול מאת פרסל עצמו.

על ההפקה ינצח גרד אמלונג, מנצח גרמני המתמחה באופרות בארוק, בליווי תזמורת בארוקדה – ההרכב הישראלי הבולט לביצוע מוזיקה תקופתית.

סטפנו פודה - צילום פדריקו דה ברטולו 

 

על היצירה

האופרה, שנכתבה בלונדון בשנות ה־80 של המאה ה־17, מבוססת על סיפור אהבתם הטרגית של דידו מלכת קרתגו ואניאס הגיבור הטרויאני, מתוך האיניאדה של ורגיליוס. נחום טייט, מחבר הליברית, שינה את הסיפור הקלאסי והוסיף לו ממד דרמטי של כוחות רשע ומכשפות המחריבים את אהבתם של בני הזוג.

האופרה נחתמת בקטע האיקוני "When I Am Laid in Earth" – אחת האריות המרגשות והאהובות בתולדות הז’אנר.

 צוות הבמה

בהפקה משתתפים בכירי הזמרים הישראליים – כולם בוגרי מיתר אופרה סטודיו, תוכנית הדגל של האופרה הישראלית:

• דידו: ענת צ’רני / תמרה נבות

• אניאס: עודד רייך / נועם היינץ

• בלינדה: דניאלה סקורקה / טל גנור

• המכשפה: שי בלוך

• אישה שנייה: ורוניקה ברוק / נור דרוויש

• וכן טלי קצף, אפרת ברם הכהן, ירדן קיפרמן, עדי עזרא ואיתן דרורי.

 תאריכים ומידע נוסף

16–28 בנובמבר 2025 | בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ'), שאול המלך 19 תל אביב
 03-6927700 |  מחירים: 210–490 ₪
פרטים וכרטיסים: israel-opera.co.il/show/דידו-ואניאס

תערוכה קבוצתית: "פרחים אחרי הסערה" בגלריה על האגם – רעננה

 

תקומה - יבגני גופמן

בין התאריכים 27 באוקטובר ועד 8 בנובמבר 2025, תיפתח בגלריה על האגם ברעננה התערוכה הקבוצתית "פרחים אחרי הסערה", שאצרה האוצרת נטלי ורובלבסקי.

הפתיחה החגיגית תיערך ביום חמישי, 30.10.25 בשעה 19:00, במעמד ראש העיר חיים ברוידא וסגניתו רונית וינטראוב, הממונה על אגף התרבות.

📍 מקום: גלריה על האגם, דרך הפארק 10, רעננה
🕓 שעות פתיחה: א'-ה' ושבת 10:00–18:00, יום ו' 10:00–13:00
🎟️ הכניסה חופשית, וכל היצירות בתערוכה מוצעות למכירה.

 יבגני גופמן

במהלך שבועיים של תערוכה תוצגנה עבודות של 35 אמנים ישראלים ובינלאומיים, ביניהם יוצרים ותיקים לצד אמנים צעירים ובני נוער. מגוון התחומים רחב: ציור פיגורטיבי, ריאליזם, אימפרסיוניזם, אמנות מופשטת, קרמיקה, פיסול, יודאיקה, רקמה, סריגה ותכשיטי הוט קוטור.
במהלך ימי התערוכה יוכלו המבקרים לשוחח עם האמנים ולשמוע על תהליכי היצירה שלהם.

🎨 יבגני גופמן – אורח מרכזי בתערוכה

בין המשתתפים בולט יבגני גופמן, אמן בינלאומי יליד רוסיה, חבר איגוד האמנים הפלסטיים בישראל וחבר באיגוד האמנות של אונסק"ו בפריז.
גופמן הציג בתערוכות ברחבי העולם – במיאמי, ברלין, מוסקבה, פריז ולונדון – וידוע בציוריו הפיגורטיביים בצבעי שמן על קנבס.
בתערוכה זו הוא יציג עשרה ציורים – שמונה מהם בסגנון אימפרסיוניסטי של טבע דומם, ושניים ריאליסטיים בעלי אמירה חברתית ופוליטית: "תקומה" ו**"מלאך מזויף"**.
בציור “תקומה” מוצג בנימין נתניהו מנגן בכינור לצדו של יהודי עטוף בטלית ותפילין – ביטוי סמלי לאחדות שבין רוח, אמונה ומדינה.
בציור “מלאך מזויף” מתואר יצחק עמית כדמות מלאכית-נפולה, כסמל לביקורת על שלטון וכוח.
גופמן מסביר: “הציורים שלי הם דרך לבטא את מצבי הרוח של העם, בין שמחה לכאב. גם בזמן סערה – הפרחים והאור ממשיכים לפרוח.”

מלאך מזויף - יבגני גופמן

🌼 האוצרת נטלי ורובלבסקי – אמנות כמעשה תקווה

ורובלבסקי מספרת כי בחרה בשם “פרחים אחרי הסערה” מתוך אמונה בכוחו המרפא של היופי והאור:
"רציתי לבטא תקווה לאחר תקופה קשה. הפרח הוא סמל לצמיחה, להתחדשות ולחיים שחוזרים לפרוח אחרי סערה – אישית, לאומית או רוחנית."
האוצרת מדגישה כי שילבה בתערוכה אמנים צעירים, בני נוער ואף עולים חדשים, מתוך רצון להעניק להם במה ולעודד את דרכם האמנותית.
"אמנות היא מעשה של אמונה ביום המחר. חשוב לי שכל מבקר ימצא בתערוכה רגע של אור ושל נשימה חדשה."

ורובלבסקי אצרה בשנים האחרונות תערוכות בולטות, בהן "שלום בזמן המלחמה" ו**"יום שאחרי..."** בכנסייה הארמנית ביפו העתיקה, וכן "אהבתך היא אור החיים" בגלריה על האגם.

---

תערוכת "פרחים אחרי הסערה" מזמינה את הקהל הרחב לעצור לרגע מן המולת היום, להתבונן, להרגיש ולהתחבר לתקווה מחודשת – פרחים של אמנות הפורחים גם אחרי הסערה.

אלף לילה ולילה בסימפונית הישראלית ראשון לציון, מוצרט, רימסקי-קורסקוב קונצרט חדש, צבעוני וחושני

 מאת: דבורה נמיר

קרדיט יוסי צבקר 

מנצח דן אטינגר, קלרינט יונתן לייבוביץ'

שתי יצירות של וולפגאנג אמדיאוס מוצרט פתחו אתמול את הקונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, בבית האופרה בתל-אביב: הפתיחה לאופרה, "החטיפה מן ההרמון", והקונצ'רטו לקלרניט בלה מז'ור בניצוחו של דן אטינגר.

קצביות, אינטנסיביות, קלילות וגם דרמה, הוא הפגין בניצוחו את שתי היצירות האלה, ויותר מזה: אופן ניצוחו הציף הבנה במאזין ליצירות, לנוכח דגשים מנומקים שביצע במלודיות שניצח עליהן. זו שימת הלב שלו, הניצוחית-דרוכה לביצוע מוזיקלי מושלם של כל קבוצת כלים ושילובה באחרות. אופן ניצוחו כאילו פוגג לרובנו מין מסך מערפל, והציף באוזננו יצירה צלולה ומפוענחת.

זו תכונה ברוכה שלו שרוסנה, אולי מזערית, עת ניגן הקלרניטן, יונתן לייבוביץ' את הקונצ'רטו לקלרניט בלה מז'ור ק' 822 של מוצרט. מלודיה פשוטה וגאונית, שבוצעה באופן מושלם בחילולו. זו לא רק הטכניקה הנהדרת שלו, זה הצליל הצבעוני שהוא מפיק מכלי הנשיפה, מפיאניסימו רוחש-לוחש-מסביר בפרק השני השירי, כמעט מדמיע, ועד לקרשנדו מתוח-דחוס לקראת הפקת צליל עז, עשיר ומתרונן בפרק האחרון.

 את הסוויטה הסימפונית שחרזאדה של רימסקי קורסקוב לא שמענו הרבה זמן. שנים גדלנו על המלודיות "האוריינטליות" שלה בזכות חצאי הטונים והטרצות הקטנות שהפליא קורסקוב לתזמר בהן. ואז, לפתע, הס! פתאום לא נאה לנגן את שחרזאדה. התבטל חינה. מתמקדים במהלר, בברוקנר, אפילו בהינדמית. שכחו את הנעימות המופלאות הכאילו אוריינטליות של קורסקוב, שניזונו מאגדות עלומות על שליטים מרכז אסיאתיים, שנסיכות יפהפיות מספרות להם סיפורים מותחים מוטטי לב להצלתן האישית, ולופתות אותנו בכוח המלודיות השיריות של רימסקי קורסקוב.

והנה, בקונצרט הזה, בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, הרימו את הכפפה המוזיקלית. שוב הוצפנו, המאזינים, במלודיות העשירות ההן, עזות, שרות, מנתבות אותנו אל עולם אגדות עלום של מרכז אסיה כפי שנתפסה אז, לפני יותר ממאה שנים: מסתורית, צבעונית, שבטית, אגדתית.

רובינו, שמתמסרים בכיף לאגדות אקזוטיות,נהנינו מכנרת נהדרת, ז'אנה גלנדמן, כינור ראשון בחטיבת הכינורות הראשונים, שביצעה קטעים סוליסטים מרטיטים בכינורה וניתבה אותנו לחוויית מאזינים מושלמת.

 כן, זה היה רפרטואר ידוע. אולי לא בתו ייחוס עכשווי, אבל קונצרט מהנה.

סיפור הפרברים פרזנטציה - בית לסין

 

מאת: דבורה נמיר

בפרזנטציה שערך תיאטרון בית ליסין קיבלנו טעימה מהמחזמר, סיפור הפרברים, שהיוצרים שלה רבים וכנראה גם נצחיים. אלה הם המחזאי, ארתור לורנץ, ומחבר הפזמונים, סטיבן סונדהיים, שאזכורם מובן. אבל יש שניים שלא ישכחו אותם לעולם. הם הכוריאוגרף, ג'רום רובינס והמנצח, הפסנתרן, הקריקטוריסט הנחשב בקרב חבריו, ובעיקר מלחין מחונן, לאונרד בורנשטיין.  לא רבים יודעים עד כמה רצה ברנשטיין להיחשב כמלחין "רציני", ביצירתו, "קדיש", שאותה ממעטים כיום להשמיע באולמות הקונצרטים. אך לתשואות נצחיות זכה דווקא בהלחנת המיוזיקל, "סיפור הפרברים", סיפור אקטואלי לתמיד, שזור במלודיות מהממות מלוות בהרמוניות ג'אזיות, ממש נס לאוזניים שכך זוכות לשמוע אותן שוב.

 מעט מהטוב המצפה לנו  קיבלנו בדוגמיות של המחזמר שיוצג בבית ליסין ממש עוד מעט, בתרגום של אלי ביז'אווי ובבימוי של אלדד בוהר גרויסמן. מהממת נראתה סצנת מלחמת הכנופיות, שהובלטו שם יכולת קולית וריקודית של השחקנים-הרקדנים-זמרים שלנו, בכוריאוגרפיה של מיכל שי. וכך גם סצנת האהבה המפורסמת של מריה וטוני, נאהבים משתי כנופיות הנלחמות זו בזו עד זוב דם ממשי. כבר אפשר היה לזכות במחמאות את דוד הררי,  רקדן סוחף, מגי אזרזר שיש בה הכול, את רביב כנר עם הטנור שלו, ועוד רבים ומעולים שיוזכרו בעתיד הקרוב.

תיאטרון הקאמרי - החולה ההודי

 מאת: דבורה נמיר

 

הכוח הנפשי של אח לבניית קשר משפחתי מרגש, אחרי שנות נתק. מאת רשף ורגב לוי, בימוי אמיר י. וולף

המחזאי, רשף לוי, בנה את המחזה, "החולה ההודי", גם מקטעי חייו ומקורות משפחתו, כשהם מוטים, מעוגלים, מחודדים, כמיטב כשרונו לשזור בהם תכנים הכי ישראליים נוספים, וכשמסתמנת מבעדם תקופה היסטורית בחיי המדינה.

ב"חולה ההודי" הוא טווה סיפור על משפחה מפורקת מאח בכור, תוצר נישואיו הראשונים של האב. הבן, שנחבל נפשית מאביו ומהגירושים, פרש מהבית לחיים פגועים אחרים, כשהוא מבצר דמותו בהשכלה עצמית רשמית של עורך דין, למען ממש את כוח הכסף שבמקצועו.

אחרי שנים, כשחייו של האב הדימנטי כבר תלויים על בלימה, מבקש האח למחצה הצעיר מנישואיו השניים של האב, לפגוש את האח הבכור שאותו לא ראה מעולם. הבכור, החי עם חוויות חייו הפוגעות שעיצבו אותו למי שהוא, מגיע אל בית אביו ופוגש את חייו השניים של האב: אח למחצה, צעיר חולה סרטן, אב שאינו יודע מי הוא ואישה שנייה, לא רעה, לא טובה, נמלטת מחייה אל חיים סודיים שאינם ממש סודיים.

אותו ביקור אח, הרה גורל, הוא הצוהר לאנושיות חמה שמעניק רשף לוי לקהל בהצגה. זהו צורך במשפחתיות, בחום אנושי מהול בחמלה, ברכות, באהבה לבני משפחה שחושבים שהם אולי לא זקוקים לאהבה.

כי מה שתופס בקרביים בפגישה המשפחתית הזו על הבמה הוא, שהיא זורקת אדם להשוואה עם עצמו מול משפחתו, והוא מרותק לחמלה ששזורה בדמויות המחזה, ובעיקר לסליחה. ולא חשוב יותר מה קרה לפני עשרים שנה או יותר, וכמה נפגענו, עווינו או פשענו כלפי עצמנו, או כלפי נשמות משפחתנו. אחרי כל השנים נטולות משפחה, אנחנו מרגישים שצריך לשנות פאזה. לסלוח. לא ללבן עוולות עבר שנעשו לנו או שעשינו אותן לאחרים, אלא לעבור הלאה. לא לדון בהן, לא להכאיב לנו ולזולתנו מחדש ברצון האכזרי למרק אמת, כי לא תמיד האמת היא משהו מוצלח. אלא לעבור הלאה למערכת אחרת. אולי מלאכותית בתחילה. אבל כזו שתניב פירות עתידיים של קירבה וחום משפחתי שנזנח למשך עשורים.

 ואת המכלול הרגשי הדחוס הזה, מגיש לנו רשף לוי במחזה. כל ארבע הדמויות שיצר במחזה הן סימטריות בבולטות הגדולה שלהן על הבמה. המבצעים יכולים להגדילן או לעמעמן. הבימוי הישיר של אמיר י. וולף מחדד על הבמה אווירת בית ישראלית מנוכרת בנישואים שניים, אולי כמו שהיו הראשונים, שהרי המוסד בבסיסו לא השתנה וכך רוב הנפשות הפועלות בתוך מתכונתו. לאורכו נשזר השיר הכול כך ישראלי, "אל מול גלעד", בביצוע של הזמרת שולה חן, סוג מלודיה ומילים שרק מעצימות את העצב על ישראליות  שחלפה. השחקן מוטי כץ, האב, מקונן עליה במשחק משכנע צמוד לטקסט אסוציאטיבי שבנה לדמותו באמינות, רשף לוי. שרה פון שוורצה "האישה השנייה", מגלמת באמינות אישה פיקחית שאינה נכנסת למהמורות של אישה שנייה. היא פשוט נעלמת, אולי למאהב לפרקים, משמרת אגואיזם בריא לשרידותה. עידו טאקו הוא האח הקטן החולה, שרוצה בסגירת מעגל משפחתי רגשי. הוא הבוגר רגשית יותר מאחיו הבכור, אולי כי אצה לו מחלתו. והוא שיוזם פגישה שלא ידוע אם תמסוך חום בנתק משפחתי מייסר. משחקו קורע, מרוסן, גדל לרגשיות אדירה הפוגשת רגעי שיא במשחק מובנה ועצים של תום אבני. השחקן הזה מזים נבואות לגבי שחקנים שהיו בעבר ילדי פלא והפלא שלהם נגוז עם גדילתם. הוא גדל להיות שחקן טוב, אמין, מדוד, ומשכנע גם בתפקיד האח שנגזלה ממנו ילדות, והוא בונה עצמו על שבריה  דמות של איש מצליח עם ריק שזקוק לחום משפחתי. לעזרתו בא האח למחצה שגואל את שניהם מבדידותם, לתקופה. כך אנו רוצים להאמין: המשך משפחתי חם למשפחה חבולה. לכך, ככל הנראה, מכוון המחזאי רשף ורגב לוי.