תיאטרון הקאמרי - החולה ההודי

 מאת: דבורה נמיר

 

הכוח הנפשי של אח לבניית קשר משפחתי מרגש, אחרי שנות נתק. מאת רשף ורגב לוי, בימוי אמיר י. וולף

המחזאי, רשף לוי, בנה את המחזה, "החולה ההודי", גם מקטעי חייו ומקורות משפחתו, כשהם מוטים, מעוגלים, מחודדים, כמיטב כשרונו לשזור בהם תכנים הכי ישראליים נוספים, וכשמסתמנת מבעדם תקופה היסטורית בחיי המדינה.

ב"חולה ההודי" הוא טווה סיפור על משפחה מפורקת מאח בכור, תוצר נישואיו הראשונים של האב. הבן, שנחבל נפשית מאביו ומהגירושים, פרש מהבית לחיים פגועים אחרים, כשהוא מבצר דמותו בהשכלה עצמית רשמית של עורך דין, למען ממש את כוח הכסף שבמקצועו.

אחרי שנים, כשחייו של האב הדימנטי כבר תלויים על בלימה, מבקש האח למחצה הצעיר מנישואיו השניים של האב, לפגוש את האח הבכור שאותו לא ראה מעולם. הבכור, החי עם חוויות חייו הפוגעות שעיצבו אותו למי שהוא, מגיע אל בית אביו ופוגש את חייו השניים של האב: אח למחצה, צעיר חולה סרטן, אב שאינו יודע מי הוא ואישה שנייה, לא רעה, לא טובה, נמלטת מחייה אל חיים סודיים שאינם ממש סודיים.

אותו ביקור אח, הרה גורל, הוא הצוהר לאנושיות חמה שמעניק רשף לוי לקהל בהצגה. זהו צורך במשפחתיות, בחום אנושי מהול בחמלה, ברכות, באהבה לבני משפחה שחושבים שהם אולי לא זקוקים לאהבה.

כי מה שתופס בקרביים בפגישה המשפחתית הזו על הבמה הוא, שהיא זורקת אדם להשוואה עם עצמו מול משפחתו, והוא מרותק לחמלה ששזורה בדמויות המחזה, ובעיקר לסליחה. ולא חשוב יותר מה קרה לפני עשרים שנה או יותר, וכמה נפגענו, עווינו או פשענו כלפי עצמנו, או כלפי נשמות משפחתנו. אחרי כל השנים נטולות משפחה, אנחנו מרגישים שצריך לשנות פאזה. לסלוח. לא ללבן עוולות עבר שנעשו לנו או שעשינו אותן לאחרים, אלא לעבור הלאה. לא לדון בהן, לא להכאיב לנו ולזולתנו מחדש ברצון האכזרי למרק אמת, כי לא תמיד האמת היא משהו מוצלח. אלא לעבור הלאה למערכת אחרת. אולי מלאכותית בתחילה. אבל כזו שתניב פירות עתידיים של קירבה וחום משפחתי שנזנח למשך עשורים.

 ואת המכלול הרגשי הדחוס הזה, מגיש לנו רשף לוי במחזה. כל ארבע הדמויות שיצר במחזה הן סימטריות בבולטות הגדולה שלהן על הבמה. המבצעים יכולים להגדילן או לעמעמן. הבימוי הישיר של אמיר י. וולף מחדד על הבמה אווירת בית ישראלית מנוכרת בנישואים שניים, אולי כמו שהיו הראשונים, שהרי המוסד בבסיסו לא השתנה וכך רוב הנפשות הפועלות בתוך מתכונתו. לאורכו נשזר השיר הכול כך ישראלי, "אל מול גלעד", בביצוע של הזמרת שולה חן, סוג מלודיה ומילים שרק מעצימות את העצב על ישראליות  שחלפה. השחקן מוטי כץ, האב, מקונן עליה במשחק משכנע צמוד לטקסט אסוציאטיבי שבנה לדמותו באמינות, רשף לוי. שרה פון שוורצה "האישה השנייה", מגלמת באמינות אישה פיקחית שאינה נכנסת למהמורות של אישה שנייה. היא פשוט נעלמת, אולי למאהב לפרקים, משמרת אגואיזם בריא לשרידותה. עידו טאקו הוא האח הקטן החולה, שרוצה בסגירת מעגל משפחתי רגשי. הוא הבוגר רגשית יותר מאחיו הבכור, אולי כי אצה לו מחלתו. והוא שיוזם פגישה שלא ידוע אם תמסוך חום בנתק משפחתי מייסר. משחקו קורע, מרוסן, גדל לרגשיות אדירה הפוגשת רגעי שיא במשחק מובנה ועצים של תום אבני. השחקן הזה מזים נבואות לגבי שחקנים שהיו בעבר ילדי פלא והפלא שלהם נגוז עם גדילתם. הוא גדל להיות שחקן טוב, אמין, מדוד, ומשכנע גם בתפקיד האח שנגזלה ממנו ילדות, והוא בונה עצמו על שבריה  דמות של איש מצליח עם ריק שזקוק לחום משפחתי. לעזרתו בא האח למחצה שגואל את שניהם מבדידותם, לתקופה. כך אנו רוצים להאמין: המשך משפחתי חם למשפחה חבולה. לכך, ככל הנראה, מכוון המחזאי רשף ורגב לוי.